במוצאי יום הכיפורים של שנת תש"ז (5 באוקטובר 1946) ניתן האות והחלה הפעולה הנועזת להקמת 11 נקודות יישוב חדשות בנגב, שהיה אז אזור ערבי מבודד, כדי להכליל אותו בשטחה של מדינת ישראל. המערבית שבאותן נקודות הייתה כפר דרום, שהשבוע מלאו שמונים שנה להקמתו על חולות רצועת עזה, לא רחוק מדיר אל-בלח.
מאז אותו לילה היסטורי עבר כפר דרום גלגולים רבים ושונים: הוא פונה בפעם הראשונה, יושב בשנית, נעזב בפעם השנייה, יושב בשלישית ופונה שוב, בפעם השלישית.
עד הכדור האחרון
סיפורו של כפר דרום שזור בגבורה לכל אורכו. "בנגב ייבחן עם ישראל", קבע ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, ובכפר דרום נבחן עם ישראל במבחנים קשים ביותר, ועמד בהם בגבורה. כאמור, היישוב הוקם בתוכנית 11 הנקודות, ומקימיו היו חברי גרעין של בוגרי כפר הנוער הדתי בפיקודו של אברהם דימנט.
ערב הכרזת המדינה עמד כפר דרום לאויב המצרי כמו עצם בגרון. הם תכננו לפלוש מדרום ולהגיע עד תל אביב, והיישוב היחיד שעמד בדרכם היה כפר דרום. ארבעה ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה נפתחה המתקפה על הכפר כדי לפנות את הדרך לכיבוש לב הארץ.
כוח המגן הדל הבין שעל כתפיו הצרות מונח גורלה של מדינת ישראל כולה. ברגע מתוח אחד, כשהאויב כבר עלה על גדרות היישוב הצעיר, התפלטה מפיו של אחד המגינים הצעקה: "גטו ורשה!"
על המקום הגנו בתחילה רק 36 חברי הגרעין הדתי, ולאחר מכן תגברו אותם עוד כ-25 לוחמי פלמ"ח. כוח המגן הדל הבין שעל כתפיו הצרות מונח גורלה של מדינת ישראל כולה. ברגע מתוח אחד, כשהאויב כבר עלה על גדרות היישוב הצעיר, התפלטה מפיו של אחד המגינים הצעקה: "גטו ורשה!"
"קפצנו לתעלות מול הערבים שהגיעו עד אלינו", סיפר לימים אחד המגינים, "ושברנו את המתקפה". כמה מאותם מגינים היו נצר אחרון לשואה, שעמדו מול אלפי חיילים מצרים, שריון וארטילריה, והצליחו לעכב את הצבא המצרי.
בימי הלחימה היו למגינים רק שתי פרוסות לחם ליום ומעט מאוד מים. גם התחמושת הייתה מצומצמת. כדי לחסוך בה הורו למגינים שלא לירות על האויב עד שהוא מגיע לטווח קצר מאוד. כמו כן מאחר שבידי המגינים לא היה נשק תקני לעצירת טנקים, הם השתמשו בנשק שאלתרו בעצמם: שקיות הקטיפה של התפילין שלהם. הן הוציאו מהן את התפילין, מילאו את השקיות בחומר נפץ והשליכו אותן על הטנקים המצריים המסתערים.
"כשאני חושב על כפר דרום, המילה מורל פשוט קטנה מדי", אומר שמאי אלעזר דימנט, תושב רמת מגשימים ובנם של אברהם דימנט, מפקד כפר דרום בתש"ח, ויהודית דימנט, חובשת-לוחמת ממגיני הכפר. "היה שם משהו אחר לגמרי: אמונה בוערת בצורה בלתי רגילה. אלה היו אנשים צעירים מאוד. אבא שלי היה רק בן 19 וחצי, והוא היה המבוגר ביותר במקום. חלק גדול מהם היו פליטי שואה שומרי מצוות, בעלי אמונה ועוצמות רוח אדירות. נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב בפלמ"ח, אמר שהוא שלח את הגרעין הדתי דווקא לכפר דרום כי הוא הכיר פלמ"חניקים, אבל אצל הצעירים האלה הוא ראה אש בעיניים, ולכן ידע שהם יעמדו בגבורה במשימה במקום שהיה ידוע שיהיה הכי קשה.
"האמונה הזאת התבטאה גם בדברים הכי קטנים", מספר דימנט, שנולד כמה שנים לאחר שפונה הכפר, "גם כשהכול מסביב היה שרוף והם ישבו בתעלות, הם המשיכו להוציא עיתון משלהם. הקשר בין התעלות עבר בצינורות השקיה. בכל שבת היו מקריאים אותו בצינורות לכולם: דברי תורה, שירים, עדכונים ומה שהם ידעו על המצב.
"הם היו חדורי אמונה. אפילו בתמונות רואים אותם מחייכים. היו שבתות, חגים, שירים וחיי קהילה במציאות של מלחמה ומצור. בסוף כבר הגיעו למצב של מחסור חמור באוכל ובמים. לפי העדויות ההיסטוריות, היו ימים שהגיעו בהם לחצי ספל מים לאדם".
222 ימים של גבורה
למרות הלחץ המצרי הכבד לא נכנעו מגיני כפר דרום. "כששנים אחר כך שאלתי את אימא שלי איך הם הצליחו להחזיק מעמד", מספר דימנט, "היא ענתה בפשטות: לא היה לנו ברירה אחרת, זה המקום שהגנו עליו וזו הייתה המשימה. זהו.
"זה בעיניי הסיפור כולו. אפילו כששאלו אותם מה לדעתם יקרה בסוף, התשובות היו מדהימות. בערך חצי אמרו שהם לא מאמינים שיצאו משם בחיים. החצי האחר היו אופטימיים יותר ואמרו שהם כבר עברו חצי מהשואה, ויש בהם ותיקי מלחמה, לכן הם יצאו בחיים. אבל המכנה המשותף היה ברור: גם מי שחשב שלא יחיה לא חשב לרגע לעזוב. 'לא נצא חיים, אבל לא עוזבים, נקודה'. זאת הייתה התפיסה. כפר דרום הוא מקום שהוא מעל המציאות הרגילה, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה אמונית וגם מבחינה צבאית".
שמאי אלעזר דימנט: "הקשר בין התעלות עבר בצינורות השקיה. בכל שבת היו מקריאים אותו בצינורות לכולם: דברי תורה, שירים, עדכונים ומה שהם ידעו על המצב. הם היו חדורי אמונה. אפילו בתמונות רואים אותם מחייכים"
כזה למשל הוא הסיפור על הטנק המצרי: הוא עבר את גדרות המגן וכבר חצה את התעלה שישנו בה מגיני היישוב. הם היו מותשים כל כך, עד שאיש מהם אפילו לא התעורר. באיחור שמע אחד החברים את הרעש, תפסה שמיכה ורץ אל הטנק, תקע אותה בשרשראות ושיבש את התנועה. הטנק נעצר. "מבחינתם זה לא היה סיפור גבורה. זה פשוט היה עוד יום בכפר דרום. הדברים האלה קרו כל הזמן".
ואז נחתה מלמעלה פקודת הפינוי: "אבא שלי אמר: 'עד הכדור האחרון. אנחנו לא זזים'. אבל מהמטכ"ל אמרו להם שהם צריכים לצאת להתרעננות כדי שכוח אחר יגיע להחליף אותם. לפני שעזבו הם סגרו את המקום. היו שם שני ספרי תורה. אחד מהם לקחו יחד אבא ואימא שלי. כשאני מספר את זה אני מתרגש, כי בשבילם זה לא היה רק לקחת חפץ יקר מהבית. הם עזבו את המקום, אבל לקחו איתם משהו שסימל את מה שהם לא מוכנים להשאיר מאחור. אימא שלי אמרה לאבא שלי שהם עוד יחזרו לשם. הם באמת האמינו שהם יוצאים להתרעננות וחוזרים. אבל זו לא הייתה האמת. מגינים חדשים לא נשלחו לכפר, והוא בעצם פונה ונפל בידי המצרים".
כפר דרום היה נתון למתקפות מרגע הקמתו, 222 ימים רצופים, פרק זמן שמוגדר "הקרב הארוך בתולדות מדינת ישראל". בכל בוקר היו אנשי נקודות היישוב האחרות פותחים את מכשיר הקשר ומשדרים את השאלה: "האם כפר דרום עוד מחזיק מעמד?" והתשובה החיובית חיזקה גם את עמידתם שלהם.
שמאי אלעזר דימנט: "שנים אחרי הפינוי בתש"ח, לפני הקמת היישוב מחדש, רבין התקשר לאבא שלי אישית ואמר לו: אנחנו חוזרים לכפר דרום, וחוזרים לכל חבל עזה, שתדע את זה. זו מורשת רבין האמיתית"
בליל 8 ביולי 1948, שעמדה להסתיים בו ההפוגה בקרבות, חדרו מגיני כפר דרום דרך קווי הצבא המצרי והגיעו אל מכוניות פינוי שחיכו להן בנקודה שנקבעה מראש. לאחר עמידת גבורה של שלושה חודשים במתקפה מצרית, הסתיים הפרק הראשון בסיפורו של כפר דרום. קרבות הגבורה שהיו שם, ביד מרדכי ובנגבה, של מעטים מול רבים, עיכבו את הפלישה המצרית והכריעו את גורל מדינת ישראל כולה.
ומה סוד העוצמה של כפר דרום שגורם לך להאמין שהוא ייבנה מחדש?
"אספר לך סיפור. שנים אחרי הפינוי בתש"ח, לפני הקמת היישוב מחדש, רבין התקשר לאבא שלי אישית ואמר לו: אנחנו חוזרים לכפר דרום, וחוזרים לכל חבל עזה, שתדע את זה. זו מורשת רבין האמיתית. אנחנו יודעים שכפר דרום כבר הוקם מחדש פעם אחת ופעם שנייה, ובעזרת ה' הוא גם ייבנה בפעם השלישית. כי בסופו של דבר זאת אותה רוח: אפשר לפנות אנשים מהמקום, אבל אי אפשר לפנות מהם את המקום".
בהיאחזות הנח"ל בעזה
לאחר הפינוי נפל כפר דרום בידי המצרים ונהרס עד היסוד. הוא היה שם, ממש מעבר לגבול הרצועה, אך לא היה נגיש. קרוב אבל רחוק. 19 שנים לאחר מכן, במלחמת ששת הימים, אירע הנס, וצה"ל שחרר את רצועת עזה עם שאר שטחי יהודה ושומרון. אלו היו הרגעים שהחל להיכתב בהם הפרק השני בסיפור של כפר דרום.
בשנת 1970, למחרת יום הכיפורים תשל"א, הוקם מחדש כפר דרום בתוכנית חמש האצבעות, והפעם היה היאחזות נח"ל של גרעיני בני עקיבא. "השיבה לכפר דרום", דיווחו אז בהתרגשות עיתוני התקופה, "היאחזות נח"ל ראשונה ברצועת עזה". בטקס חנוכת ההיאחזות החדשה, שנערך כחודש לאחר העלייה על הקרקע, השתתפו כמאה אורחים, ובהם גם נציגי פיקוד הדרום, התנועה הקיבוצית ושר הרווחה דאז.
"אני זוכר את עצמי, בערך בן 14, מגיע לעלייה הראשונה של היאחזות הנח"ל בכפר דרום", נזכר דוד נפתלי דימנט, אחיו של שמאי אלעזר. "צילמתי שם תמונה, שהפכה אחר כך לתצלום עיתונאי, של חיילת שקוראת את מגילת היסוד של ההיאחזות. התמונה פורסמה בעיתונים עם קרדיט. הייתי אז ילדון, לא חשבתי יותר מדי על המשמעות של מה שאני מצלם".
וכמו ביד הגורל, בשנת 1975 חזר בנם של המגינים להיאחזות כפר דרום, והפעם כחייל נח"ל: "היינו יוצאים לסיורים בדיר אל-בלח, ישנים בעיירה עצמה במסגרת הסיורים, ואפילו ישנו על גג המסגד שבמרכז העיר. הייתה אידיליה. הילדים של דיר אל-בלח היו מלווים אותנו על אופניים. מבחינתם זה היה כמעט דבר שבשגרה. אנחנו הסתובבנו שם עם מעט מאוד כוח. היה לנו נשק על הגב ולא יותר. לא אפוד, לא קסדה ולא שכפ"ץ, וככה היינו עולים למשמרות בעמדה ובמגדל השמירה".
לצד השמירות היו גם עבודות חקלאיות. הנחלאווים הדתיים גידלו ירקות ועיבדו את שטח האדמה שניתן להם. "החיים היו הרבה יותר פתוחים ובטוחים", נזכר דוד נפתלי בימי התום של טרום הסכם אוסלו, "משהו שהיום כבר קשה לדמיין. היינו עולים על כביש ארבע ונוסעים בטרמפים לאורך הרצועה בלי אותה תחושה של גבול סגור ומאיים שאנחנו מכירים היום. באותה תקופה האווירה הייתה אחרת לגמרי.
דוד נפתלי דימנט: "היינו יוצאים לסיורים בדיר אל-בלח, ישנים בעיירה עצמה במסגרת הסיורים, ואפילו ישנו על גג המסגד שבמרכז העיר. הייתה אידיליה"
"כמובן, ידעתי מה היה המקום הזה בשביל ההורים שלי. ידעתי שאבא שלי היה מפקד כפר דרום ושאימא שלי הייתה לוחמת וחובשת. אבל לא עשו מזה עניין. לא קיבלתי שום פריווילגיה בגלל זה וגם לא קופחתי, זה פשוט היה הרקע המשפחתי שלי. אבא שלי לא הכניס את העשייה שלו הביתה. הוא פעל במשך השנים למען חידוש היישוב בכפר דרום, ואפשר למצוא את זה בפרוטוקולים של הכנסת ושל פיקוד הנח"ל. אבל הוא לא ישב בבית ודיבר איתנו על זה כל הזמן. מבחינתו הוא עשה את מה שהוא צריך לעשות וזהו.
"לכן גם כשהגעתי לשרת שם, לא הייתה איזו תחושה דרמטית של 'הנה הבן חוזר למקום שההורים שלו נלחמו בו'. גם כבר הייתי בכפר דרום קודם, בילדותי, והקשרים עם המשפחות הערביות באזור היו אז חמים מאוד. אנשים מדיר אל-בלח היו מגיעים אלינו בערך פעם בחודש לבקר. לפני ראש השנה ובסוכות היו מביאים לולבים ותמרים. זאת הייתה המציאות שבה גדלתי.
"כשאני מסתכל היום לאחור, הדבר המעניין בעיניי הוא עד כמה השתנתה המציאות. אז כפר דרום לא נתפס אצל אף אחד כמקום שנמצא מעבר לגבול או במקום בלתי אפשרי. זה היה פשוט כפר דרום. מקום שבו שירתי כחייל, כפי שאפשר לשרת בכל בסיס אחר. רק בדיעבד אתה מבין עד כמה הסיפור המשפחתי וההיסטורי של המקום היה גדול יותר ממה שהרגשנו בזמן אמת".
ב-1976, שש שנים לאחר הקמת ההיאחזות בכפר דרום בעידוד ראש הממשלה גולדה מאיר ובחסות תוכנית אלון, עזבו החיילים את הנקודה. מאז שימש האתר נקודת מעבר זמנית לגרעיני התיישבות – נצר חזני, גני טל וגדיד – ולמדרשת הדרום, תחנת ביניים להקמת יישובים אחרים. לבסוף הוא נעזב לתקופה קצרה כמעט לגמרי, ולצד תקופות הפעילות ידע הכפר פרקים שבהם נותר נטוש או אוכלס באופן לא-רשמי על ידי משפחות בודדות בלבד. כאן הסתיים הפרק השני בסיפורו של כפר דרום.
בצל הטרור הערבי
הפרק השלישי בסיפור כפר דרום נפתח בשנת 1988, עם הקמת יישוב תורני-חקלאי במקום שהייתה בו היאחזות הנח"ל. במקום הוקמו מכון התורה והארץ, מפעל עלי קטיף וחממות חקלאיות.
"גרנו בכפר דרום ארבע שנים וחצי", מספרת רחלי מלמד, מתושבות כפר דרום ת"ו, שגרה כיום בבית חג"י, "אבל לפעמים נדמה לי שחייתי שם הרבה יותר. הגענו לשבת קליטה, ומאותו רגע פשוט התאהבתי במקום. עד היום זה קשר של אהבה שקשה לי להסביר במילים. מבחינתי היה שם גן עדן. מי שמכיר את המקום יודע שלא היה שם איזה נוף מדהים. היינו מובלעת קטנה בתוך דיר אל-בלח, שסביבה היו בניינים לא-גמורים והכול נראה כמו ים של בטון. אבל בתוך המקום הזה הייתה אווירה של בית, של משפחה, של חיבור לתורה שלא פגשתי כמעט בשום מקום אחר".
דוד נפתלי דימנט: "כפר דרום לא נתפס אצל אף אחד כמקום שנמצא מעבר לגבול או במקום בלתי אפשרי. זה היה פשוט כפר דרום"
בכפר דרום היה גם חיבור בין אהבת האדמה לאהבת התורה ובין התיישבות למחקר תורני. "הייתה שם אהבת תורה אמיתית, וכמובן אהבת הארץ", מספרת מלמד, "אני זוכרת את החקלאים שהיו קמים לפנות בוקר, הולכים לחממות, עובדים קשה, ואחר כך מגיעים ללמוד תורה. היה שם חיבור מיוחד בין החקלאות לתורה, והכול היה חלק מאותה תפיסת עולם. ובעיקר היו אנשים. חברות עמוקה, משפחות שהיו קשורות זו לזו, אנשים שהרגישו שהם חיים בשליחות".
באותם ימים בעקבות הסכם אוסלו עברה רצועת עזה שינוי עמוק: ממשלת ישראל נסוגה מחלקים נרחבים מן הרצועה והעבירה את השליטה האזרחית והביטחונית לידי הרשות הפלשתינית, וכבר אז ניכר הפער בין התקווה ובין המציאות שנבנתה בשטח. במקום שהרצועה תהפוך בהדרגה למרחב שהערבים המקומיים יבססו בו מוסדות, חוק וסדר ויחסי שכנות, התפתחה בה מציאות של טרור אכזרי ואלים. ארגוני הטרור, ובראשם חמאס, המשיכו לפעול, והתפיסה הלאומנית המשיכה להיות ליבת הזהות של האוכלוסייה האזרחית הערבית.
בתוך שנים אחדות הייתה עזה למקרה מבחן שמשיב תשובה ברורה: אין אפשרות להסדר עם ערביי יש"ע. עזה לא הייתה "שטחים תמורת שלום" אלא שטח שאפשר להמשיך ממנו את המאבק בישראל. זו הייתה אחת ההתפתחויות שהשפיעו עמוקות על האופן שבו החברה הישראלית כולה החלה להסתכל על רעיון הנסיגות וההסדרים המדיניים.
הטרור הרצחני היה גם הסיבה שכאשר הגיעה משפחת מלמד הצעירה לכפר דרום היו בו 35 משפחות בלבד. "חלק מהמשפחות כבר נשאו על גופן את המחיר של החיים במקום הזה", נזכרת מלמד, "הפיגוע באוטובוס הילדים כבר התרחש, והיו שם אנשים שנפגעו פיזית ובכל זאת נשארו ודבקו במקום. בשבילי זו הייתה אחת החוויות הכי חזקות: לראות אנשים ששילמו מחיר כבד על עצם הבחירה לגור שם, ועדיין לא מתחרטים עליה. להפך. אתה מסתכל עליהם ורק רוצה לשאוב מהם כוח".
דווקא אחרי הפיגוע הקשה הגיעו לכפר דרום עוד משפחות, והיישוב גדל ופרח למרות הטרור הערבי שהיה אז. שטחו של היישוב הורחב, ומספר המשפחות הגיע לשמונים. ביישוב הוקמו תלמוד תורה לבנים, בית ספר לבנות, כולל וישיבה גבוהה.
"אתה שואל אותי על הקושי? אני באמת לא הרגשתי אותו. אולי אנשים יחשבו שאני משוגעת, אבל ככה אני זוכרת את זה. נסענו בכבישים, הכול מסביב היה ערבי, ידענו היטב איפה אנחנו נמצאים, ובכל זאת לא הרגשתי שקשה לי. הייתה תחושת שליחות כל כך גדולה וחיבור כל כך חזק לארץ, שזה האפיל על הכול. אפילו את מזג האוויר החם והלח למדתי לחבק".
רחלי מלמד: "היינו מובלעת קטנה בתוך דיר אל-בלח, שסביבה היו בניינים לא-גמורים והכול נראה כמו ים של בטון. אבל בתוך המקום הזה הייתה אווירה של בית, של משפחה, של חיבור לתורה שלא פגשתי כמעט בשום מקום אחר"
עוד נגור בכפר דרום
ואז הגיעה התוכנית לגירושי יהודי גוש קטיף וחבל עזה, שכונתה תוכנית ההתנתקות. פינוי כפר דרום בקיץ 2005 היה אחד הרגעים הסמליים והכואבים ביותר של הגירוש מרצועת עזה. שנים נאחזו תושבי כפר דרום באדמת עזה בגבורה למרות המציאות הביטחונית הקשה שסביבם, אך לאחר החלטת הממשלה על ההתנתקות הם נדרשו לעזוב את ביתם, את הקהילה שבנו ואת המקום שהיה ועודנו חלק מסיפור ההתיישבות היהודית בארץ. חלק מתושבי כפר דרום הקימו את היישוב שבי דרום, ששמו מבטא את האמונה שעוד נשוב לכפר דרום וגוש קטיף, ואחרים הקימו את היישוב נטע.
במבט לאחור, כפר דרום גם הפך לסמל הוויכוח הישראלי על המחיר והמשמעות של נסיגה חד-צדדית. התמונות מן הפינוי – משפחות המתבצרות בביתן, חיילים ושוטרים הנכנסים ליישוב בנחישות וברגישות אטומה, ותושבים הנפרדים מהמקום כשהם נושאים את ספרי התורה – נחרתו בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כפצע צורב, ואת מחירו שילם עם ישראל כולו בשמחת תורה תשפ"ד. ההחלטה קרעה את עם ישראל בזמן אמת, והשנים שחלפו מאז העניקו לפינוי עוד ממד היסטורי כואב כשהתברר מה נבנה ברצועת עזה לאחר עזיבת ישראל ומה היו התוצאות הרות האסון של המהלך.
הייתה אווירה של בית, של משפחה, של חיבור לתורה שלא פגשתי כמעט בשום מקום אחר"
האהבה של תושבי כפר דרום לאדמתם עברה גם לילדים שלא נולדו שם. "אחת הבנות שלי נולדה בכפר דרום, והאחרים נולדו אחרי שכבר גורשנו משם", מספרת מלמד, המשמשת גם רכזת גרעין 'הביתה', הפועל למען חזרה להתיישבות בחבל עזה. "פעם היא פגשה מישהו שאמר לה: תמסרי ד"ש למלמד מכפר דרום. היא מייד רצה אחריו ואמרה לו: אנחנו לא גרים עכשיו בכפר דרום, אנחנו נגור בכפר דרום. הילדה פשוט אמרה בקול את מה שאנחנו מרגישים בלב גם היום. אנחנו תמיד חושבים על כפר דרום. אנחנו במזרח, אבל הלב שלנו במערב".
ואת מאמינה שתשובו לכפר דרום?
"אני מאמינה שנחזור, ותמיד האמנתי שנחזור. יש משפט שאומר 'מצווה על המת שישתכח מן הלב', ואני חושבת על זה הרבה. עם הזמן החיים נמשכו, אבל אני מוצאת את עצמי חולמת על כפר דרום שוב ושוב. האדמה של חבל עזה לא מתה. היא ממשיכה לדבר איתנו, ממשיכה לקרוא לנו, ואני מאמינה שנחזור אליה. נחזור לאדמה הזאת ונשיב לה את האהבה שהיא נתנה לנו. זה עוד יקרה, עוד נשוב לשם".
