אני אבא לנער מתבגר, ובימים האחרונים קרה משהו שהצליח גם להרגיז אותי וגם לבלבל אותי מאוד.

הבן שלי ניגש אליי אחרי ויכוח שהיה בינינו ואמר לי בצורה הכי רצינית בעולם: "אבא, אני חושב שאתה צריך לבקש ממני מחילה".

בהתחלה הייתי בטוח שלא שמעתי טוב.

מחילה? אני? ממנו?

כל החיים חינכו אותי שילד צריך לכבד את ההורים שלו.

שיש גבולות.

שיש היררכיה בבית.

ופתאום הילד שלי עומד מולי ומודיע לי שאני צריך לבקש ממנו סליחה.

שאלתי אותו: "על מה בדיוק אני אמור לבקש ממך מחילה?"

ואז הוא אמר משהו שהשתיק אותי.

הוא אמר שהוא מרגיש שאני כמעט לא מבלה איתו.

שגם כשאני כבר בבית אני הרבה פעמים עסוק בטלפון, בעבודה או בדברים אחרים.

הוא גם אמר שלפעמים הדרך שבה אני מדבר אליו גורמת לו להרגיש שאני מזלזל בו, ושאני מדבר אליו בצורה שלא הייתי מרשה לעצמי לדבר לאדם אחר.

מצד אחד, נפגעתי.

אני עובד קשה מאוד בשביל המשפחה שלי.

הרבה ממה שאני עושה הוא בשבילו.

מצד שני, משהו במה שהוא אמר לא נותן לי מנוחה.

האם באמת אבא צריך לבקש מחילה מהילד שלו?

האם זה לא פוגע בסמכות ההורית?

ומה אני אמור לעשות עכשיו, להתנצל בפניו או להסביר לו שהוא עבר את הגבול?

התשובה:

אני רוצה להתחיל דווקא מהמילים שהכי צרמו לך:

"אבא, אתה צריך לבקש ממני מחילה".

אפשר להבין למה המשפט הזה הקפיץ אותך.

אנחנו רגילים לחשוב על מערכת היחסים בין הורים לילדים במונחים של כבוד, סמכות, גבולות ואחריות. ובצדק.

ילד לא אמור לנהל את הוריו, והורה לא צריך להפוך לחבר שמבקש אישור מהילד שלו על כל החלטה.

אבל יש כאן נקודה שחשוב מאוד לא לפספס:

הבן שלך לא ביקש להיות אבא שלך.

הוא ביקש שתראה את הכאב שלו.

ויש הבדל עצום בין השניים.

1. בקשת מחילה לא מורידה מהסמכות שלך. לפעמים היא דווקא מחזקת אותה.

יש הורים שחוששים שאם יאמרו לילד "טעיתי", הילד יאבד מהם את הכבוד.

בפועל, ילדים יודעים מצוין שאנחנו לא מושלמים.

הם רואים אותנו מתעצבנים.

הם שומעים את הטון שלנו.

הם מרגישים כשאנחנו חסרי סבלנות.

הם יודעים כשאנחנו מבטיחים משהו ולא מקיימים.

השאלה איננה האם הם יגלו שטעינו.

השאלה היא מה הם ילמדו מאיתנו כשאנחנו טועים.

אבא שאומר:

"חשבתי על מה שאמרת. יכול להיות שבאמת לא הייתי מספיק פנוי אליך.

ואם דיברתי אליך בצורה שפגעה בך, אני מבקש סליחה", אינו אבא חלש.

זה אבא שמלמד את הבן שלו שיעור עצום באחריות.

אתה בעצם אומר לו:

גם כשאני בעל הסמכות בבית, אני לא מעל האמת.

אני יכול להיות אבא שלך ועדיין לבדוק את עצמי.

איזה שיעור טוב יותר אתה יכול לתת למתבגר לקראת החיים?

2. אל תתווכח עם התחושה שלו. תברר אותה

יכול להיות שאתה באמת מבלה איתו יותר ממה שהוא טוען.

יכול להיות שאתה עושה עבורו המון.

יכול להיות שאם היינו פותחים יומן היינו מגלים שבשבוע האחרון דווקא נסעת איתו, קנית לו, לקחת אותו וסידרת עבורו לא מעט דברים.

אבל שים לב לדבר חשוב.

הילד לא אמר: "אבא שלי לא עושה בשבילי כלום".

הוא אמר: "אני מרגיש שאבא שלי לא איתי מספיק".

אלה שני משפטים שונים.

הרבה פעמים אנחנו ההורים נותנים לילדים שירות, והם מבקשים קשר.

אנחנו מסיעים אותם לחוג וחושבים שבילינו איתם.

אנחנו קונים להם משהו וחושבים שהראינו אהבה.

אבל מתבגר לפעמים מחפש דבר פשוט הרבה יותר:

עשרים דקות שבהן הטלפון שלך בצד, העיניים שלך עליו, ואתה באמת רוצה לדעת מה עובר עליו.

שב איתו ושאל אותו: "כשאתה אומר שאני לא מבלה איתך מספיק, למה אתה מתכוון? מה היית רוצה שנעשה ביחד?"

אל תתגונן מיד.

תקשיב.

אולי תגלה משהו חשוב.

3. בקש סליחה על מה שצריך, אבל אל תוותר על המקום שלך כאבא

כאן נמצא האיזון.

אם פגעת בו, בקש סליחה.

אם היית מזלזל, קצר רוח או נעדר, קח אחריות.

אבל אין צורך להפוך את השיחה למשפט שבו הילד הוא השופט ואתה הנאשם.

אפשר לומר לו:

"אני שומע אותך. אני רוצה להשתפר.

ואם פגעתי בך, אני מבקש ממך סליחה. ובאותה נשימה, גם כשאתה כועס עליי, חשוב לי שתדבר אליי בכבוד".

שני הדברים יכולים להיות נכונים יחד.

אתה יכול לבקש מחילה ולהישאר אבא.

אתה יכול להקשיב לו ולהחזיק גבולות.

אתה יכול להודות בטעות בלי לוותר על סמכות.

ואולי דווקא כאן מסתתרת המתנה שהבן שלך נתן לך.

מאחורי המשפט החצוף לכאורה, אולי יש ילד שאומר לאבא שלו בדרך המגושמת של גיל ההתבגרות:

"אבא, אני מתגעגע אליך".

ואם זה מה שהוא באמת אומר, כדאי מאוד לשמוע אותו.