ההתחלה: 'גולני שלי'

השורשים של בר כליפא נטועים עמוק בחינוך הציוני-דתי. הוא נולד וגדל בקריית אונו, עבר בפנימייה הצבאית לפיקוד "אור עציון" והתחשל במכינה הקדם-צבאית "חוסן" בפדואל.

ב-1994 הוא עלה על מדים בדרך לחטיבת גולני. הוא מתקבל לסיירת, עובר מסלול לוחם ויוצא לקצונה. את טבילת האש שלו הוא עושה כמפקד פלוגת מסלול בגולני ובלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

המעבר לסגול: דם, אש ועופרת יצוקה

ב-2002 בר כליפא עושה מעבר משמעותי אל חטיבת גבעתי. שם, כמפקד פלוגה בגדוד 'צבר', הוא נתקל במחיר הכבד של הלחימה. לאחר שמחליפו, רס"ן חגי ביבי הי"ד, נופל בקרב, בר כליפא שב לפקד על הפלוגה.

הוא ממשיך לטפס בשרשרת הפיקוד בחטיבה הסגולה:

• סמג"ד גדס"ר גבעתי: תפקיד בו הוא מתמודד גם עם אירועים קשים, כולל הערה פיקודית ב-2003 בעקבות אירוע מטען בגוש קטיף.

• מג"ד שקד: ב-2008 הוא מקבל את הפיקוד על הגדוד ומוביל אותו במבצע "עופרת יצוקה", כולל בקרבות הקשים בשכונת תל אל-הווא בעזה.

• מפקד בא"ח גבעתי: מ-2010 עד 2012 הוא אחראי על הכשרת הטירונים של החטיבה.

הפיקוד הבכיר: מעזה ועד הגליל

אחרי תקופה כנספח המארינס בארה"ב, הוא חוזר ב-2014 לארץ ומקבל דרגת אל"מ ואת הפיקוד על החטיבה הדרומית בעזה. שלוש שנים לאחר מכן, ב-2017, הוא סוגר מעגל ומתמנה למח"ט גבעתי.

ב-2019 הוא עולה לדרגת תת-אלוף ומפקד על עוצבת סיני, אבל המבחן הגדול מגיע ב-2022, כשהוא מקבל את הפיקוד על עוצבת געש (אוגדה 36). תחת פיקודו, האוגדה הופכת לחוד החנית של צה"ל במלחמת "חרבות ברזל" ומובילה את התמרון הקרקעי העצים.

האיש שהוביל את הפריצה לעזה

במלחמת "חרבות ברזל" ראינו את דדו בשיאו. כמפקד עוצבת געש (אוגדה 36), הוא היה אמון על התמרון המאסיבי במרכז הרצועה. הגישה ההתקפית שלו, החתירה למגע והנוכחות בשטח הפכו אותו לאחד המפקדים הבולטים במלחמה.

ראש אכ"א: הלוחם בקריה

באוקטובר האחרון (2024) הועלה בר כליפא לדרגת אלוף, וב-18 בנובמבר נכנס לתפקידו הנוכחי והמחייב: ראש אגף כוח האדם (אכ"א).

המינוי הזה הוא בשורה: מי שדואג עכשיו למשאב האנושי בצה"ל הוא מי שנלחם עם החיילים האלה בקרב, אחד שמכיר את השטח ואת המחירים שהוא גובה.

איש משפחה

בר כליפא הוא קצין ולוחם גדול אך גם איש משפחה, את זה אפשר ללמוד מדברים שכתבה לו ביתו ביום המשפחה של שנת 2022:

"אבא יקר שלי. המפקד הפרטי שלי, שלנו. אתה הלוחם האישי שלי, אתה אבא שנלחם כל יום למעני, למען אימא והמשפחה. למען המדינה. אז מה דורשת ממך המלחמה הזו? בעיניים שלי, עיניים של ילדה בת 16 וחצי, המלחמה הזאת דורשת למצוא את הכוחות לתת לכולם, וגם ללמוד להיתרם מאותה נתינה לא פחות. זה לתת נשיקת להתראות, חצי מתוך שינה, אם בכלל הגעת הביתה ללילה, ואז לצאת ולעזוב את שגרת המשפחה – עד שניפגש בפעם הבאה. אולי היום, אולי מחר, אולי בסוף השבוע. אולי, בעיקר אולי".

שורשים של אמונה

גם בחיים האישיים, בר כליפא מחובר לשטח ולמסורת. הוא מתגורר בכפר פינס, נשוי לקרין ואב לחמישה. השילוב הזה, בין אלוף בצה"ל לאיש התיישבות ואמונה, הוא בדיוק מה שצה"ל צריך כדי לרפא את הפצע הפתוח של השבעה באוקטובר.