אלו היו הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה. התחרות הייתה קלה במיוחד, ולו מהסיבה הפשוטה שאלו היו הבחירות הראשונות במדינת היהודים: הבחירות לכנסת ולממשלה הראשונה בתום מלחמת העצמאות ועם סיום כהונתה של הממשלה הזמנית. 

יהודים אוהבים מאוד להתווכח, ובסוף לאלתר תוך כדי תנועה. הסוציאליסטים, הרוויזיוניסטים והדתיים שפכו ים של דיו בוויכוחים ובמאמרים איך תיראה המדינה לכשתקום. הסוציאליסטים של מפ"ם חלמו על מדינה דו-לאומית, הרוויזיוניסטים רצו רק מדינה יהודית משתי גדות הירדן, החבר'ה של מפא"י תמכו בפשרת תוכנית החלוקה. כמו כל גאולה שבאה בהיעלם עין, העניינים התגלגלו מהר, וכשזה קרה בסוף לא היה באמת זמן להתווכח. בן-גוריון שרבט ברגע האחרון את הנוסח הסופי של מגילת העצמאות, והמילים "מדינה יהודית בארץ ישראל" נחרטו לעד בדבריה ימיה של האומה.

אלו היו בחירות גורליות, כי היה ברור לכול שהכנסת הראשונה, הידועה בשמה המקורי "האספה המכוננת", תחליט איזו מין מדינה יהודית תהיה כאן, והיא שעתידה לחוקק חוקה למדינה הצעירה. כששככו הקרבות נערכו הבחירות. מפא"י ובן-גוריון זכו ב-46 מנדטים, מפ"ם הקומוניסטית של טבנקין ויערי גרפה 19 מנדטים. ביחד, באמצעות 65 מנדטים, הייתה אמורה לקום כאן קואליציית חלומות סוציאליסטית שתקים כאן חברת פועלים ומדינה חילונית לתפארת. 

תירוצים והסברים היסטוריים לא חסר, אבל השורה התחתונה שינתה את ההיסטוריה: בן-גוריון לא נכנע לדרישות של מפ"ם, בחר בדתיים – רשימה מאוחדת של המזרחי והחרדים – והשאיר את החברים מהקיבוצים ואת החבר'ה מהפלמ"ח להתייבש באופוזיציה. הרב מימון החזיק בתיק הדתות, חיים משה שפירא היה שר הפנים, ובארץ ישראל קמה מדינה יהודית. בכנסת הזו התקבע הסכם הסטטוס-קוו, התקבעה חובת הכשרות במרחב הציבורי ובצה"ל, הוכרה חשיבות שמירת השבת במרחב הציבורי, הוכר מעמדם של בתי הדין הרבניים, הוכר זרם החינוך הממלכתי-דתי, הלא הוא החמ"ד, שכולנו מתפארים בו, ובעיקר נבלמה המחשבה להקים מדינה חילונית בארץ ישראל. המדינה היהודית ניצלה. 

במערכת הבחירות האחרונות אירע דבר מבורך בעיניי: עוד ועוד רבנים יצאו מבית המדרש, חשפו את עמדתם הפוליטית ועוררו את תלמידיהם להצביע. זה מצוין. כך יאה לתורה שהיא תורה ארץ ישראל, שיודעת שתפקידה לעסוק בענייני ציבור ולא רק באורח חייו של היחיד. "חובתנו כרבנים לדבר פוליטיקה", היטיב לתאר השבוע הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר הגדולה בישראל. פוליטיקה אינה דבר מגונה, היא הקונסטרוקציה של המדינה היהודית. תשמיש מצווה כמו ארון לספר תורה. בניגוד לחזון של הסוציאליסטים דלעיל, שלא רצו רבנים בקדמת הבמה, אנחנו סבורים שבמדינה יהודית הרבנים צריכים מקום של כבוד בהנהגת המדינה.

לנפתלי בנט יש כיפה על הראש. הוא שומר שבת, אוכל כשר, והיה ראש הממשלה הדתי הראשון. אבל תראו את הקמפיין שלו: קמפיין חילוני מכף רגל ועד ראש שלא הזכיר פעם אחת לא מדינה יהודית, לא זהות יהודית, לא רבנות, לא שבת, לא תפילין ולא כותל. בעצם הוא התחייב לבטל את הרחבת סמכויות בתי הדין ואת ההפרדה באקדמיה, והמצע שלו ושל לפיד בנושא דת ומדינה כולל הפרטה מלאה דה-פקטו של היהדות מהמדינה היהודית היחידה בעולם. 

בנט והשמאל כבר עשו את זה פעם אחת, ולמי שטעם טעם חטא, בפעם השנייה זה כבר הרבה יותר קל, והם לא יהססו לעשות את זה גם פעם נוספת: הם הקימו כאן ממשלה ללא רוב יהודי שנשענת על גויים שאינם מכירים במדינה היהודית. זו הייתה ממשלה חוקית, שהיה לה רוב בכנסת, אבל ממשלה זו לא זכתה לאמון הרוב היהודי – ממשלת כל אזרחיה. 

בנט אינו היחיד: גם איזנקוט אינו מדבר על מדינה יהודית מטוב ועד רע. גולן כבר הבהיר שהוא אינו רוצה דת במרחב הציבורי, ולפחות הוא שם הכול על השולחן. והכי מרתיח הוא שגם וינטר שם: וינטר, אדם דתי, צעק "שמע ישראל" מול לוחמי גבעתי והיה לתקוות הימין והדתיים, אבל ברגע האמת קרס: בתקופה הקצרה שמפלגתו קיימת הוא חזר והבהיר שזה מה שמעניין אותו: ביטחון, גיוס חרדים ויוסף חדאד. מדינה יהודית, זהות יהודית, דת ומדינה, שמע ישראל אתם קרבים למלחמה על אויביכם? לא הפעם. בבחירה בין ברית סיני לברית גולני, כתב כאן יפה בשבוע שעבר יוסף רוסו, וינטר בחר בברית גולני.

ימין אינו רק ביטחון והכרעה, ימין אינו רק כלכלת שוק, וימין אפילו אינו רק התנגדות למדינה פלשתינית. ימין הוא זהות, ימין הוא מסורת, ימין הוא מדינה יהודית יותר. לכן השאלה החשובה ביותר שהבוחר המכנה עצמו איש ימין צריך לשאול מאחורי הפרגוד היא אם כתוב על הפתק שלו "מדינה יהודית" או "מדינת כל אזרחיה"

"אין המדינה האושר העליון של האדם", כתב בפסקה אלמותית מורנו הראי"ה קוק. "זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה", הסביר. "מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון… ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון".

תקשיבו לרב קוק וזכרו היטב במה אנחנו מתעסקים פה: הִסבירו לנו שאנחנו מצביעים על גיוס חרדים, על כלכלה ועל ביטחון. אבל זה מסך עשן. ימין אינו רק ביטחון והכרעה, ימין אינו רק כלכלת שוק, וימין אפילו אינו רק התנגדות למדינה פלשתינית. ימין הוא זהות, ימין הוא מסורת, ימין הוא מדינה יהודית יותר. לכן השאלה החשובה ביותר שהבוחר המכנה עצמו איש ימין צריך לשאול מאחורי הפרגוד היא אם כתוב על הפתק שלו "מדינה יהודית" או "מדינת כל אזרחיה"; אם הפתק שלו ילך למחנה המאמינים או למחנה המתכחשים, לברית סיני או לברית המשרתים.

פוליטיקה אינה דבר מגונה, היא הקונסטרוקציה של המדינה היהודית. תשמיש מצווה כמו ארון לספר תורה. בניגוד לחזון של הסוציאליסטים דלעיל, שלא רצו רבנים בקדמת הבמה, אנחנו סבורים שבמדינה יהודית הרבנים צריכים מקום של כבוד בהנהגת המדינה

במערכת הבחירות האחרונות אירע דבר מבורך בעיניי: עוד ועוד רבנים יצאו מבית המדרש, חשפו את עמדתם הפוליטית ועוררו את תלמידיהם להצביע. זה מצוין. כך יאה לתורה שהיא תורה ארץ ישראל, שיודעת שתפקידה לעסוק בענייני ציבור ולא רק באורח חייו של היחיד. "חובתנו כרבנים לדבר פוליטיקה", היטיב לתאר השבוע הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר הגדולה בישראל. פוליטיקה אינה דבר מגונה, היא הקונסטרוקציה של המדינה היהודית. תשמיש מצווה כמו ארון לספר תורה. בניגוד לחזון של הסוציאליסטים דלעיל, שלא רצו רבנים בקדמת הבמה, אנחנו סבורים שבמדינה יהודית הרבנים צריכים מקום של כבוד בהנהגת המדינה.

וכעת, זו הבחירה שלי: רציתי מאוד באיחוד כלל מפלגות הימין שלצד הליכוד. הפירוד, כפי שהיה צפוי מראש, הביא לידי שרפת המון אנרגייה יקרה על מריבות בתוך הגוש, ועוד יותר קולות שעתידים ככל הנראה להישרף תחת אחוז החסימה, קולות יקרים שעלולים לעלות לכולנו ביוקר. 

חבר אני לכל אשר יראוך, אבל בבחירות הללו אני באופן אישי נותן את קולי לסמוטריץ'. אני נותן לו את קולי לאות הוקרה על מה שהוא עשה כאן ביהודה ושומרון, במאבק האיתן במלחמה למען הניצחון ובתחומי עשייה נוספים, ובאותה מידה אני נותן לו את קולי בציפייה לעלות קומה נוספת ולקבל עליו בקדנציה הקרובה, לצד המלחמה על הנגב, על הגליל ועל יהודה ושומרון, גם להתאמץ יותר במאבק על דמותה של המדינה היהודית, כי אין לנו מדינה יהודית אחרת. חג בחירות שמח.