מחפשים אותנטי, לא תחליף סינתטי
אם הייתם ערניים למתרחש כאן בשנה האחרונה, בטח שמתם לב לפלא: קמפיינים במימון עתק שניסו למכור לנו אחדות תלושה ועטופה בצלופן, התרסקו בזה אחר זה לקרשים. הרבעון הרביעי, מפלגת האחדות של ארדן, התארגנויות מילואימניקים מטעם – כולם נמוגו. בלי לפגוע באיש, זוהי בשורה נפלאה שמלמדת בעיקר על הבריאות של הציבור.
עם ישראל פיתח נוגדנים למוצרים שמהונדסים במעבדה. הוא מזהה זיוף מקילומטרים ומואס בניסיונות למכור לו טשטוש פערים תחת אחדות מעושה בתור בשורה. זוהי קריאת השכמה לכל המתהדרים בתואר "ימין ערכי", הגם שכינוי זה הפך מזמן לגנאי.
אחיזת העיניים של "הימין הערכי"
אין דבר ערכי פחות מ"הימין הערכי", ובעוד רגע נבין מדוע.
המושג הזה נכנס לשיח הפוליטי בישראל כמענה נקי וסטרילי לסגנון הלוחמני. לכאורה הוצג כאן ימין חדש: כזה המתרחק מצעקות עממיות, מדיבור בתנועות ידיים או מסגנון "שוק", ומציג עומק רעיוני, הצהרות בומבסטיות, ממלכתיות וחיבור לערכים לאומיים וליברליים כאחד.
על הנייר? זה נשמע נפלא. בפועל? מדובר באחת התופעות המשתקות ביותר בציבוריות הישראלית, שהגיע הזמן לקרוא לה בשמה האמיתי, הימין הסינתטי, או פשוט הימין הלא-ערכי.
מלכוד הטהרנות: בלי סדר עדיפויות ובלי אורך רוח
הפער הבלתי נסבל של הימין הסינתטי מצוי בין התביעות הנחרצות שלו ובין נכונותו להתמודד עם המציאות כפי שהיא: מורכבת, מסובכת, מעצבנת ומחייבת להכניס את הידיים אתם יודעים לתוך מה.
בהצהרות אין נחרץ ממנו. הוא מעוניין לא בסתם ניצחון; הוא דורש הכרעה חד-משמעית, ניצחון 100:0 בכל חזית: ביטחונית, משפטית וכלכלית. את הזירה התרבותית אגב הוא די זונח. הוא מדבר על הכרעה בלי למצמץ ובז למבטיחים ניצחון מוחלט.
אבל ברגע שצריך להעביר את הדרישות הקיצוניות הללו למבחן הביצוע, המנגנון קורס, והחרדה הקיומית מלכלוך נכנסת לפעולה. הטיפוס הערכי רואה בכל יעד משנה קטן את כיבוש החרמון והכותל גם יחד. מבחינתו אין סדר עדיפויות, אין שלבי ביניים ואין אורך רוח. הוא רוצה הכול עכשיו ומייד.
אלא שהפוליטיקה בעולם האמיתי אינה סמינר אקדמי סטרילי באולם ממוזג. היא שוק מזרח-תיכוני סוער של צעקות, פשרות כואבות, כיפופי ידיים, עסקאות בחשכת הליל וריח זיעה של עבודה אפורה וקפה שחור בוץ, לא אספרסו קצר בנגיעות שיבולת שועל. סינתטי, כבר אמרנו?
הטיפוס ה"ערכי" דורש מהפכות רדיקליות, אך מתעקש שהן יבוצעו בתנאי מעבדה. הוא מבקש ניתוח עמוק בלי הרדמה, אך נחרד למראה טיפת הדם הראשונה על החלוק. פשרה טקטית היא מבחינתו בגידה, דיל פוליטי נתפס כריקבון, ואנשים שמדברים בידיים מעוררים בו חלחלה.
על תמיכה בסרטון תורן של מרדכי דוד אין מה לדבר. למה ליצור חיכוך מיותר? ישאל בטהרנות. ובמקום לגבות את הפועלים בשטח על פי הכללים שקבע היריב, הוא יחליש ויפנה עורף דווקא למי שמוכן להתלכלך בזירה – גם בשבילו.
אילו בחרתי להתנסח בחריפות, הייתי אומר זאת כך: הימין הסינתטי שואל בצדקנות: למה לתקוע לשמאל אצבע בעין? ובפועל תוקע סכין בגב למי שנכנס לבוץ ונלחם את מלחמתו. אבל כאמור, זהו ניסוח חריף מדי, אז תתעלמו.
מרדכי דוד. צילום: מסך ערוץ 14
עיוורון היסטורי ותשליך סלקטיבי
הסלקטיביות המוסרית של הימין הסינתטי רק מחדדת את המלכוד: הימין הזה מתגעגע בערגה למנחם בגין, אך בוחר לשכוח לחלוטין את רצח האופי האכזרי שעשה לו השמאל בזמנו.
הימין הסינתטי סולד מנתניהו בטענה שהוא מפלג (שהרי הוא העז ללחוש משהו באוזני הרב כדורי לפני עידן ועידנים ומאז מואשם בפגיעה באחדות), אך מתעלם מוחלטת מהרדיפה השיטתית וחסרת התקדים אחריו ואחר בני משפחתו.
הימין הסינתטי רואה במצביעי הימין הישן עדר נטול ראייה ביקורתית. הם מכונים בפיו "ביביסטים" בלעג ובהתנשאות, כינוי שממשיך בקו ישר את מסורת ה"צ'חצ'חים" ו"מנשקי הקמעות" מהעבר.
הימין הסינתטי לא באמת שולט ברזי המהפכה החוקתית של אהרן ברק, אבל ממהר להזדעזע מכל מחאה נגדו כי הוא בכל זאת "ניצול שואה בן 89".
הפוליטיקה בעולם האמיתי אינה סמינר אקדמי סטרילי באולם ממוזג. היא שוק מזרח-תיכוני סוער של צעקות, פשרות כואבות, כיפופי ידיים, עסקאות בחשכת הליל וריח זיעה של עבודה אפורה וקפה שחור בוץ, לא אספרסו קצר בנגיעות שיבולת שועל
הוא עושה תשליך מהיר לכל דיון בתיקי נתניהו, אך מגלה רגישות עילאית וחרדת קודש לכל אמירה חריפה המופנית כלפי בג"ץ, ושולף מייד ממאגר הסיסמאות: "שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ".
הימין הסינתטי, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מתקשה בחיבור עם תושבי הפריפריה (הם הרי ההפך הגמור מסינתטיות, 100% טבעי) ועם חרדים או חרד"לים, אך מצטיין בעין טובה של ר' אריה לוין כלפי האליטה הישנה גם אם היא בזה לכל היקר לעם ישראל. הכול כמובן בשם אהבת ישראל סלקטיבית.
פרדוקס האחדות והפריכות הסוציולוגית
אי אפשר לצאת איתו ראש, עם הימין הסינתטי הזה, בעיקר בגלל הפרדוקס המובנה שהוא חי בו: הוא דורש אחדות לאומית רחבה, בעיקר עם השמאל כמובן, שהלא הוא אדם ממלכתי, סובלני וערכי; מנגד הוא מסרב לוותר על סנטימטר של הכרעה בנוגע לחרדים, כי כל גמישות היא כניעה מוסרית.
מעבר לכל אלה מדובר בציבור פריך מאין כמוהו. המבנה שלו מזכיר עוגת קצפת: רושם מרשים, מרקם עדין, אבל די במגע קל של פוליטיקה – כפי שפוליטיקה נראית באמת – וכל הציבור הזה יזדעזע ויתפורר לרסיסים. הימין הסינתטי נעדר לכידות פנימית ועור של פיל הדרושים כדי לספוג מכות בקרב על השלטון.
וחוץ מזה הוא תמיד צודק הימין הזה, הוא הרי אינו מוכן להתפשר ולוותר על ערכיו. ככה זה כשאתה חי בתאוריה.
השורה התחתונה: תשליך למחנה כולו ותוצאות הרסניות
כשמחברים את הקיצוניות ההצהרתית חסרת הגמישות ומלאת הפתוס לטהרנות מפונקת ואת העיוורון בנוגע לאפשרויות חסרות השלמות שבמציאות, המסקנה ברורה: הדבר האחרון שאפשר לומר על "הימין הערכי" הוא שהוא ערכי.
"הימין הערכי" אינו הפרטנר לשינוי, הוא הבולם הראשי שלו. הוא הבעיה, לא הפתרון. לכן אולי ראוי יותר לכנותו הימין הסינתטי. בטח לא הערכי.
תוצאות התנהלותו של הימין הזה הרסניות: בסירובו העיקש ללכלך את הידיים הוא אינו שומר על הטהרה, הוא פשוט מגיש ליריביו הפוליטיים את השלטון על מגש של כסף.
ושלא תבינו לא נכון, הימין הזה עושה זאת כשהוא משוכנע במאת האחוזים שהוא מביא בשורה חדשה, ממש כמו כרטיס ברכה לשנה החדשה: נוצץ, צבעוני, מלא בפתגמים יפים ומעוטר בזהב, אבל כזה שנזרק לפח בתוך זמן קצר, ברגע שהחגים נגמרים והשגרה האפורה חוזרת.
בימי הדין, כשהמציאות נסרקת במסרקות של ברזל, ייבחן גם ימין הבלורית והתואר. התשליך שהוא עושה פעם אחר פעם למחנה שלו (לכאורה) בוודאי יובא בחשבון. בהתנהלותו הוא מבטיח שיריביו יישארו לראש, והוא, עם המחנה הלאומי, יישאר לזנב.
אם חשקה נפשכם לפגוש ימין ערכי באמת, גשו לכותל בלילות הסליחות. הביטו באנשים האותנטיים הפוקדים את המקום. הם-הם הימין הערכי.
ולכל שבת יש מוצאי שבת. במבחן ההיסטוריה עוד יתברר מי היה שותף אמיתי למאבק על דמותה של המדינה ומי רק זרק סיסמאות והסביר שהוא בכלל לא פוליטיקאי.
כתבה הזויה
חחח׳חח מה זה ימין סינטטי. מה הוא מנסה להיות מקורי. לא קשור לא ברור