במקרה שוחחתי השבוע עם נבחר ציבור לאחר ביקורת שהשמעתי עליו ברשת. "חשוב לי להציף את הנושא" וזה "שווה את הביקורת שאני אני מקבל", אמר לי. אני חושב שיש אגפים מסוימים במחנה הימין שטועים בניווט. אם רצוננו להתקדם, חשוב לשים לב לכך ולהתכוונן מחדש.

הציונות ידעה להצטיין דווקא בהישגים מרחיקי לכת שנעשו הרחק מתחת למכ"ם, לצד דיפלומטיה נבונה, סבלנית ואחראית. עוד דונם בשקט, עוד פגישה עם מנהיג זר, עוד תמרון מול הפלשתינים, עוד ספינת עולים. זו הייתה תרבות של עשייה שקטה מתוך הבנה שללא ריקוד דיפלומטי עדין ומתוחכם, בניין הארץ יקרוס.

יש היום מי שסבורים שרעש, צלצולים, סרטון ויראלי וגישה של "חשוב לי להציף את הנושא" או "למי אכפת מדעת העולם הצבוע", הם הכלים שנוכל להמשיך באמצעותם את בניין הארץ. אני סבור אחרת. יתרה מכך, אני סבור שהרוח הכאוטית, שלא לומר האנרכיסטית הזו, מרחיקה את הימין מהשלטון. 

מקס ובר, בהרצאתו הנודעת "הפוליטיקה כמקצוע", הבחין בין שתי אתיקות: "אתיקת הכוונה", הבוחנת מעשה לפי טוהר המניע שלו, ו"אתיקת האחריות", הבוחנת מעשה לפי תוצאותיו בעולם האמיתי. מי שפועל מתוך אתיקת הכוונה בלבד, אמר ובר, יכול להיות צודק, ועדיין להמיט אסון על מי שהוא אמור להנהיג. זו בדיוק ההבחנה שהימין הישראלי חייב לפנים בטרם ילך שוב אל הקלפי ויבקש את אמון העם.

יש הבדל תהומי בין מי שצועד בתהלוכת מחאה למי שנושא באחריות לסדר הציבורי. תנועת מחאה רשאית ולעיתים אף חייבת להיות רועשת, בלתי מתפשרת, קיצונית בשפתה. זה תפקידה, להעלות נושאים לסדר היום. אבל שלטון הוא דבר אחר לגמרי. שלטון צריך לפעול באמצעות הכלים המדינתיים העומדים לרשותו, ובה בעת לקנות את אמון העם. השלטון צריך להיות מקור הסדר ומושא לתקוות השגשוג. השלטון צריך לשדר אחריות לאומית רחבה לרבות במישור הדיפלומטי. מי שמבקש את המפתחות לניהול הבית אינו יכול להמשיך להתנהג כאילו הוא מפגין נגד הרעש מפרויקט התמ"א הסמוך.

לא אבנים ולא שביתות

בשבת האחרונה נזרקו אבנים על כלי רכב שנסעו בכביש הכניסה הראשי לבירת ישראל. לא בכבישים הפנימיים של שכונה חרדית סגורה (לא שזה היה בסדר גם שם), בכניסה הראשית של העיר. 

זהו אירוע שאסור להכיל, פשוטו כמשמעו. לא כי הוויכוח על השבת במרחב הציבורי אינו לגיטימי, הוא לגיטימי לחלוטין. אלא כי ברגע שמישהו מרשה לעצמו להטיל אימה פיזית על אזרחים אחרים כדי לכפות את השקפתו, במקרה הזה הדתית, במקרים אחרים, לדוגמה בקפלן הפוליטית, הוא יוצא מגדר השיח האזרחי ונכנס לתחום שאני הייתי מכנה "טרור אזרחי". הטלת מורא ואלימות שמטרתה להשיג את שינוי המדיניות הרצוי. במקרים מעין אלו המדינה חייבת להפעיל את המונופול שלה על שימוש בכוח ולבצע אכיפת חוק דרקונית, ללא מורא וללא משוא פנים.

אדמונד ברק, מי שנחשב לאבי המחשבה השמרנית המודרנית, כתב שהחברה היא חוזה בין הדורות ושחירותו של הפרט תלויה תמיד במסגרת של סדר. האחריות להשבת הסדר מוטלת על השלטון. שלטון שאינו מגן על הזכות הבסיסית ביותר, לנוע בבטחה ברחוב הראשי של בירת הארץ, גוזר על הארץ הזו כאוס פנימי.

אותו עיקרון בדיוק חל על שביתות שגורמות להשבתת שירותים חיוניים. השביתה שאירעה השבוע בנתב"ג, והוכחשה בדיעבד, פגעה באלפי אזרחים שלא היה להם כל חלק בסכסוך על תנאי ההעסקה שהוליד אותו. נוסף על כך יש הבדל מהותי בין עובד ששובת בעסק פרטי, ששם הנזק מתחלק בין הצדדים למשא ומתן, ובין עובד מדינה, המשבש את יכולתם של אזרחים לקבל את התשתיות שמגיעות להם מהמדינה בשגרת יומם. במקרה השני הצד הנפגע אינו יושב כלל בשולחן המשא ומתן ואינו צד לאירוע. 

טרור אזרחי אמרנו? נאמר שוב. שימוש באזרחים כבני ערובה. מדינת ישראל חייבת לאסור באיסור מוחלט ופלילי השבתה של שירותים חיוניים. לא כדי לבטל את זכות המחאה אלא כדי להגן על מי שאין לו כל חלק בה. ישראל אינה צריכה להיות מרחב של איש את רעהו חיים בלעו.

יש הבדל תהומי בין מי שצועד בתהלוכת מחאה למי שנושא באחריות לסדר הציבורי. תנועת מחאה רשאית ולעיתים אף חייבת להיות רועשת, בלתי מתפשרת, קיצונית בשפתה. השלטון צריך להיות מקור הסדר ומושא לתקוות השגשוג

אותו היגיון בדיוק חל גם על חסימות כבישים כאמצעי מחאה, מכל כיוון ומכל מחנה. הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס טען שחברה הוגנת בנויה על עיקרון שבו חירותו של כל פרט מוגבלת רק במידה הנחוצה לשמירה על חירות דומה לזולת. חסימת כביש אינה מחאה שפוגעת במי שמקבל את ההחלטות, היא ענישה קולקטיבית של זרים מקריים שמנהלים את חייהם, נוסעים לילדים, לחתונה, לניתוח או לקבורה. פגיעה שרירותית באזרחים כדי להשיג מטרות פוליטיות או אידאולוגיות. טרור אזרחי אמרנו? נאמר שוב. ומשטרת ישראל במקום להשליך למעצר את חוסמי הכבישים חוסמת בעצמה את הכביש השבוע, הכנה למחאות. 

בהקשר אחר, חופש הביטוי אינו ערך שמתגייסים אליו רק כשמאיימים לסגור את ערוץ 14. הוא אותו ערך בדיוק כאשר אזרח ערבי מותח ביקורת על מדיניות הממשלה בעיצומה של המלחמה, כל עוד אינו מסית וכל עוד אינו עובר על החוק, כמובן.

תודעה שלטונית

בכל המישורים ובכל התחומים צריך לאמץ תודעה שלטונית רחבה, ולא הלך רוח של מאבק מחאתי מחנאי צר. אם הסקרים וחוש הריח של מי שמכיר את הזירה מקרוב מצביעים על שחיקה במנדטים של הימין, זה לא דבר שיש להתעלם ממנו. הלקוח אינו טועה. צריך ליישר מעט כמה קצוות ולסדר את השורות. 

יש היום מי שסבורים שרעש, צלצולים, סרטון ויראלי וגישה של "למי אכפת מדעת עולם צבועה" הם המצפן שיוביל אותנו קדימה. זו טעות עמוקה, לעניות דעתי. אבל אני לא גיל לימון, בהחלט אפשר לחלוק עליי. אפשר לבכות שאין זה הוגן, אבל גם את השינויים הנדרשים במערכת המשפט יהיה קל יותר להוביל אם אמון הציבור יהיה רחב יותר ועמוק יותר ואם רף החרדה הכללי ירד. 

לטעמי אפשר להביא את הימין בקלות רבה לכדי שבעים מנדטים, לא פחות, אם רק נעמיק את התודעה השלטונית הרחבה שדוגלת בחירות אישית, חוק, סדר ציבורי, אחריות לאומית ורגישות דיפלומטית ונזנח את הלך הרוח של תנועות מחאה מצומצמות.