"יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא, שאת הזן יש לשבח ולהיטיב בהרכבה". גם הרוטציה חשובה. שדה ששותלים בו את אותו גידול שנה אחר שנה, מתרבים בו המזיקים הספציפיים לגידול. צריך לשתול בו משהו אחר כדי להמשיך להפיק ממנו תועלת.
גם בפוליטיקה העקרונות הללו חשובים. הכוח, הסביר לנו הלורד אקטון מזמן, משחית. רוטציה, החלפה וריענון שורות הם אמצעים חיוניים להגבלת האפשרות לנצל לרעה את הכוח. עוד אכתוב כאן, אני בטוחה, על כוחה המשחית להחריד של הקביעות. אבל עונת בחירות באה עלינו לטובה בחודשים הקרובים. באמת לטובה, כי זו עונה שלנבחרי ציבור יש בה הרבה יותר הצלחות והרבה פחות תירוצים. זו הזדמנות מצוינת לבחון שדות שאנחנו פחות רגילים להתייחס אליהם, לדוגמה מערכת הבחירות המקדימות בליכוד – הפריימריז.
דמוקרטיה וכוכבית
במדינה קומוניסטית כמו שלנו רוב המפלגות נוטות לסדרנות יתר של הרשימה שלהן. הליכוד היא לכאורה מפלגה נדירה במחויבות הרשמית שלה לרצון הבוחר. היא לא תמיד הייתה כזו, אגב. המבוגרים שבנו עוד זוכרים את כוחו העצום של מרכז הליכוד ואת השביעיות שאפשרו לעסקני הליכוד לעשות ברשימת המפלגה כראות עיניהם.
ב-1992 אישרו 74% מ-3,000 חברי מרכז הליכוד את הצעתו של חבר כנסת צעיר, בנימין נתניהו, שהמועמד שזכה במרב הקולות בפריימריז יהיה מועמד המפלגה לראשות הממשלה. נתניהו, שנבחר לכנסת לראשונה ב-1988, עשה את הלא-ייאמן היום, ונבחר ב-1993, רק חמש שנים אחר כך, לראשות המפלגה. הוא היה לצעיר ראשי הממשלה של ישראל עד אז, ב-1996. את רשימת הליכוד לכנסת באותה שנה בחרו מתפקדי הליכוד ישירות. גם זאת הודות ליוזמתו של נתניהו הצעיר.
אבל כמנהיג המפלגה מחויבותו של נתניהו לרצון בוחריו הייתה נחרצת פחות. הוא אחראי לא רק לשדרוג השביעיות המיתולוגיות לפריימריז פתוחים, אלא גם ללא מעט מהמגבלות שהושתו על הדמוקרטיה הליכודית באמצעות מרכז הליכוד עד אסון הגירוש מגוש קטיף ולידת קדימה. ב-2009 חזרו הפריימריז והדמוקרטיה למשול בכיפה, אבל נוספו עליהן כוכביות, והן הולכות ומצטברות.
דמוקרטיה היא אירוע מורכב של איזון בין בעלי כוח שונים
אני לא טהרנית. דמוקרטיה היא אירוע מורכב של איזון בין בעלי כוח שונים. כן, צריך לפעמים לבלוע צפרדעים (שנזכרות בטור הזה כבר שבוע שלישי ברציפות) כדי לקדם ולהתקדם. הנהגה דורשת קבלת החלטות קשות וידיים מלוכלכות. מי שידיו אינן במעל, סימן שלא עשה את עבודתו כראוי ולא קיבל עליו אחריות כשהיה צריך. זו אינה הנהגה, זו פחדנות חדלת אישים.
מטבע הדברים, מפלגה גדולה בעקביות כמו הליכוד, חזקה שתמשוך אליה בעלי אינטרסים זרים שיבקשו, ולפחות במידה מסוימת יצליחו, לנכס לעצמם את הכוח הציבורי. כוח לא רק משחית, הוא גם מושך אליו מושחתים. אז לא, לא מפתיע שבראש ועדת החוקה של המפלגה הגדולה ביותר במחנה החירות עומד נציג של ההסתדרות, קרי של הקולקטיביזם המשעבד והרעיל. ולא מפתיע שהוא עשה שימוש בשליטה שלו בחוקת הלכוד כדי לערוך אותה מחדש בכל סבב בחירות ולסדר את הרשימה לטובת מלחכי פנכתו ועושי דברו.
ומעצבן ככל שיהיה, זה גם לא נורא כל עוד הכוח שלו היה כפוף ליכולתו לגייס תמיכה ממשית מקרב המתפקדים. רבים מהם בחרו לציית לפקודותיו. זה אולי לא רצוי, אבל עדיין דמוקרטי. לולא התמיכה שקיבל מהשטח הייתה מצטמצמת השליטה של חיים כץ במערכת.
העונה התחילה רע
כץ אינו הנציג היחיד של הרעל הקולקטיביסטי בליכוד. כוחניות קולקטיביסטית היא הטפיל החונק של כל מערכת ריכוז כוח. עוד עסקנים כמוהו תפסו בה עמדות מפתח חשובות ומנעו בכוחניות את שחרור כלכלה, הביורוקרטיה, הצבא ומערכת המשפט. אלו לא היו נציגי אותנטיים של העקרונות החירות של הליכוד. הם לא התיימרו להיות למען האמת.
הם התחבאו תחת הכותרת המטעה להחריד "ימין", כאילו בעצם נוכחותם ברשימת הליכוד די להפוך אותם לחלק מהשבט ולאידאולוגיה אין משמעות. ככה, למי שתהה, מצביעים ימין ומקבלים עוד מאותה דיקטטורה קומוניסטית שהקימה את המדינה ומעולם לא הסכימה לשחרר אותנו מכבליה.
אבל הנציגים הללו של הקולקטיביזם היו בעלי אחיזה דמוקרטית אמיתית בליכוד. מנהיגים בליכוד שבחרו לשתף איתם פעולה עשו זאת בלית ברירה ובמטרה לקדם את האידאולוגיה האמיתית של הליכוד בתוך המדמנה הטובענית של אידאולוגיה קומוניסטית שפשתה בכל השבטים בישראל – וגם בקרב הבוחרים שלהם. ציבור המצביעים בליכוד השתכלל, התחזק ולמד לדרוש מנציגיו לעמוד בהבטחותיהם ולהתנתק מהעסקנים. למד לעקוף אותם. היכולת של הקולקטיביסטים להלך אימים, אפילו על המתפקדים "שלהם", נחלשה.
בעונת הבחירות הנוכחית משהו לא טוב עובר על הליכוד
אבל בעונת הבחירות הנוכחית משהו לא טוב עובר על הליכוד. נראה שהכוחניות השמאלנית עשתה שם קפיצה מדרגה מאוד מאוד לא-סימפתית. כל ביולוג יגיד לכם שפרפורי הגסיסה של טפילים עושים למארח נזק עצום. ובמקרה שלפנינו, בחירות גורליות לעתיד המדינה, הנזק עלול להיות בלתי הפיך.
הפריימריז בליכוד הם אירוע מורכב. המפלגה גדולה. ה"הפרעות" לשיטה הדמוקרטית הישירה רבות, וההיגיון מאחורי חלקן, לדוגמה שיטת המחוזות, הוא דווקא לא-עסקני בהכרח. הליכוד משריין מקומות ספציפיים ברשימה לכנסת לנציגים שנבחרים מקרב המצביעים במחוזות הבחירה הגאוגרפיים כדי להבטיח את התחלופה החיונית בקרב נציגיה בכנסת.
בשונה מהשריון לנשים, למיעוטים ולעולים חדשים, שצחנת האפליה הפרוגרסיבית אופפת אותו והכללים למימושו בהכרח מונעים ייצוג הולם ואמיתי של המגזרים שהוא לכאורה מגן עליהם (אבל נדבר על אפליה מקלקלת בהזדמנות אחרת), השריון במחוזות הוא דמוקרטי דווקא.
העסקנות ממדרת את מי שבא לעבוד בשביל הציבור
הרעיון המסדר של השיטה פשוט. למועמדים חדשים קשה לפרוץ את מחסום ההיכרות הבסיסית שחברי כנסת מכהנים נהנים ממנו כיוון שהם חלק מהמערכת. נראות בתקשורת היא תנאי הכרחי להצלחה בבחירות. מכוח תפקידו היא זמינה למדי לכל חבר כנסת, גם לגרועים שבהם. ולמרבה הצער אפילו לנראות שלילית תהיה השפעה טובה על סיכויי ההיבחרות של חבר כנסת, פשוט כי השם שלו מוכר.
כדי לאפשר לאנשים טובים אך פחות מוכרים להחליף ח"כים מוכרים אבל פחות מוצלחים, המערכת יוצרת כיסים שרף הכניסה אליהם נמוך יותר, אך קיים. כדי להיבחר צריך להכיר רק 5,000–10,000 מצביעי מחוז, ולא את כל 140,000 מצביעי הליכוד. זהו איזון מוצלח למדי בין שיקוף של רצון הבוחר ושל האפשרות שלו להכיר משהו או מישהו חדש. זה לא מעקף, המועמד עדיין צריך לשכנע את הבוחרים במחוז שלו שהוא מועמד ראוי.
לכן לא מפתיע שהעסקנות הטפילית בליכוד, שמתקשה לשלוט במחוזות, דחקה את רגליהם ברשימת הכנסת ה-26 לעשיריה השלישית וצפונה. גרועה מכך, היא צמצמה את ספקי הדם החדש של הליכוד באמצעות איחוד המחוזות. מועמדים טובים וראויים, כאלו שמכירים את השטח, את העבודה מבפנים ואת האתגרים הקשים, כאלו שבאים לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל עסקנים או שורה ברזומה, כאלו שילמדו מהר ויעשו המון – הם מי שהעסקנות הזו ממדרת.
למה שמישהו ירצה להצביע לליכוד שכך נראית הרשימה שלו?
זאת אומרת, מועמדים כמו זיו מאור וארז תדמור, שליכוד שוחר חיים חייב להתעקש ששניהם ייצגו אותו בבחירות הבאות, מתמודדים זה נגד זה במחוז-על ענקי שהיתרון לקוטן שדיברנו עליו נעלם בו. גרוע מכך, בגלל האיחוד הם מתמודדים באותו מחוז על אותם קולות ועלולים לנטרל זה את זה לטובת נציג של העסקנות הלא-ימין-לא-ליכוד וודאי שלא חירות, שיצרה את המצב המעוות הזה. למה שמישהו ירצה להצביע לליכוד שכך נראית הרשימה שלו?
תמיכת נתניהו בניסיון שבית הדין של הליכוד פסל, תודה לא-ל, לאפשר לחברי כנסת מכהנים להתמודד במחוזות וכך לבטל את ההצדקה לקיומם, מעוררת, בואו נקרא לזה, תמיהה. השריונים שהכריז עליהם ביום שלישי בבוקר, של ישראל כ"ץ ושל חיים כץ ושל גדעון סער, כבר מעוררים זעם.
גם שריוני יושב הראש נועדו לאפשר הרכבה של רשימה ראויה שתשרת את הבוחרים. במקרה דנן מדובר בשלושה מהידועים והמוכרים בבכירי הליכוד. אם אין להם כוח בשטח, אם איבדו את אמון הציבור, מה ההצדקה לכפות את המשך נוכחותם על הציבור שמאס בהם?
מחירות לעסקנות
הליכוד, כך נראה, חדל להיות מפלגת חירות והפך על מלא מלא למפלגת עסקנות קטנה, כוחנית, לא-ייצוגית בעליל. כדאי שיזכור שמי שרוצה בנתניהו לראש ממשלה, לא צריך להצביע בשביל זה לליכוד. נתניהו יהיה ראש הממשלה גם אם מצביעי הימין יצביעו נגד הכוחנות ויבחרו במפלגה שאולי לא בחרה את חברי הכנסת שלה בפריימריז אבל מתייחסת אליהם כאל חברים לדרך ולא כאל פיונים עסקניים.
זקנתו של יושב ראש הליכוד מביישת את נעוריו הדמוקרטיים. כמעט כאילו הוא חושב שהדמוקרטיה הייתה טובה דייה לבחור אותו, אבל אי אפשר לסמוך עליה שתבחר גם ראויים כמוהו. זה לא שאין, זה שהליכוד העסקני אוכל אותם לפני שהם גדלים.