דמוקרטיה מתה לאט. באלף חתכים. לא-נשיא העליון עמית דיבר על מאה מכות, אבל הוא ציטט את הקונספט הסיני ציטוט עקום שגורם לי לתהות אם למד עליו מהפילוסופים המערביים או מהשיר של טיילור סוויפט. אבל עזבו, הבעיה האמיתית של עמית היא שכרוב המשפטנים, ההבנה הדמוקרטית שלו מוגבלת. השאלה לגבי מותה של הדמוקרטיה היא בכלל איפה היא מתה, לא איך.
המטרה של דמוקרטיה, ההצדקה לקיומה, היא שימור חירות אישית ולאומית. היא חיה לכן בלבבות של החברים בה. כמו הפיות בסיפור פיטר פן, הדמוקרטיה מתה כשלא מאמינים בה. מי שאינו מאמין שהוא חופשי או באחריות האישית שלו, מי שנכנע לתכתיבים ולטענות "אין ברירה" בלי הרהור או מחשבה, אינו חופשי.
כבלים עצמיים על הידיים: מדוע הממשלה מקימה יחידה למאבק בדבר שאיננו קיים?
אנשים חופשיים אינם כפופים לתכתיבים שרירותיים של יחידים שלא בחרו ולא נבחרו. הם חיים לפי חוקים וכללים שבחרו לעצמם – ישירות או באמצעות נציגים נבחרים. הטענה שאין ברירה היא התירוץ שאנחנו נותנים לעצמנו כדי להצדיק את הבחירה שלנו בשעבוד. זה נכון במיוחד בכנסת, שהתפקיד שלה הוא לכתוב חוקים שמשמרים את הברירות.
מן הסתם לא יפתיע אתכם לקרוא שיועץ הוא בעל ידע או מיומנות מקצועית בתחום מסוים שתפקידו לספק עצות והכוונה על סמך הידע הזה. אם אתם חיים בישראל בעשרים השנים האחרונות, אתם גם יודעים היטב שהמשפטנים בישראל, שמתקשים לפעמים עם המשמעות של מילים, הפכו את הייעוץ למחייב ואת היועץ המשפטי ממומחה לעריץ כול יכול. המלך גילגמש במאה ה-21.
יש מי שאינם מודעים לעריצות של העומדת בראשו
קוראים מעודכנים כנראה יודעים גם שלא מומחיות משפטית או היכרות עם החוק מנחות את החלטות היועצים המשפטיים. אלו רק היומרות. כיוון שלא נדרשת הסכמה מדעת או משום סוג אחר להמלצותיהם, והם יכולים לכפות אותן בהחלטות, הם עושים ככל העולה על רוחם.
אבל ייתכן שלא ידעתם כמה מפושטת הבעיה. כולנו מכירים בימים אלו את הבעיה שהיא יועמ"ש הממשלה, אבל מעטים האנשים שמכירים את מוסד יועמ"ש הכנסת. אפילו בקרב חברי הכנסת יש מי שאינם מודעים לעריצות של העומדת בראשו, או לפחות מדחיקים אותה היטב. רק השבוע קיבלנו לכך דוגמה מצוינת: ועדת התקשורת של הכנסת דנה בתחילת השבוע בנוסח הסופי של רפורמת התקשורת של השר שלמה קרעי.
אפשר להסכים עם הרפורמה או לא להסכים איתה, לא היא הנושא אלא תהליך החקיקה שלה. זו רפורמה מורכבת ורבת היבטים. בשלב הקריאה הראשונה פוצלו ממנה חלקים לחוקים נפרדים בכוונה לקדם אותם בנפרד אחרי שיושלם החלק העיקרי. בשלב הפיצול "הזהירה" את חברי הכנסת יועמ"שית הכנסת, עורכת הדין שגית אפיק, שלא יוכלו להכליל בחזרה בחוק סעיפים שפוצלו. למה? כי אפיק אמרה. חוסר המקצועיות של אפיק איננו עצלנות למסמך את פסיקותיה חסרות הפשר, אלא העובדה שאין לפרשנות הזו שלה מקור חוקי בכלל.
השאלה בדמוקרטיה, למי ששכח, היא מה הציבור רוצה
כמו הרבה משפטנים בישראל יש לאפיק, שממציאה, לא מפרשת, בעיה עם המשמעות של מילים. אפיק אינה מסתירה את הגישה המוזרה הזו לפרשנות: לפני כמה חודשים היא תועדה בוועדת החוקה באמירה, בגאווה יש לציין, שהיא אוסרת על הוועדה לעשות משהו, אף שהתקנון – והנוהג בכנסת – מתירים אותו.
מצאנו יותר ממאתיים חוקים שמוזגו מחדש עם חלקים שפוצלו מהם בצורה הזו שאפיק אומרת שהיא בעייתית. חלקם עברו בחצי השנה האחרונה. יועץ משפטי מקצועי היה מן הסתם יודע את זה. מהמקפצה, אומרים הצעירים. כי היחידים שמוסמכים לקבוע את סדרי הכנסת או לבקר את תקינות התנהלותה הם חברי הכנסת. ההנחיה הזו מעוגנת בחוק יסוד: הכנסת, בחוק הכנסת ובתקנון הכנסת.
היא נועדה לשמור את עצמאות הכנסת, זאת אומרת את הדמוקרטיה. חברי הכנסת הם נציגי ציבור. הם כפופים לבוחרים, ואלו יחליפו אותם אם התנהלות הכנסת אינה עולה בקנה אחד עם רצונותיהם. כדי לשמר את הכפיפות הזו אסור שיהיו כפופים לשום אדם אחר. חייבים לשמר את הכפיפות הזו, כי השאלה בדמוקרטיה, למי ששכח, היא מה הציבור רוצה, לא מה היועמ"ש קובע שהוא צריך לרצות.
פיצ'ר חיוני בדמוקרטיה
נציגי הציבור הנבחרים מקדמים רפורמה בשוק התקשורת שהם מאמינים שתשרת את הבוחרים שלהם. הרפורמה חיונית, אם אנחנו זוכרים את האיומים של מועמדים לכנסת לסגור ערוצי תקשורת שהם אינם אוהבים.
אפיק ונציגיה בוועדה, שתפקידם לאפשר חקיקה, השקיעו במקום זאת מאמצים אדירים בשלל הפרעות יצירתיות להליך. הם כתבו "תיקונים" לחוק, הפוכים מאלו שהתבקשו לכתוב, יצאו בהפגנתיות מדיון כשננזפו על כך וניסו לשכנע את חברי הכנסת שאי אפשר לערוך דיון בהיעדרם. שטות מוחלטת, יש לציין, מובן שאפשר. אפיק אפילו ניסתה לבטל את ועדת התקשורת כולה כשהבינה שהתרגילים האחרים אינם עובדים.
באזהרותיה בעבר על הליך הפיצול נראה שההפרעות שלה היו מתוכננות היטב ומראש. שלב הפיצול הוא המערכה הראשונה של ההצגה. האמירה שלה שהיא לא "תרשה" היא האקדח שהניחה על השולחן – בלי סמכות, כי היא יועצת, ויועץ אינו מוסמך לאסור או להתיר דבר.
לא צריך בשביל זה השכלה משפטית, רק הבנת הנקרא ברמת כיתה ו'
אחד הסעיפים שפוצלו מהחוק הראשי בדרך זו עסק באיסור על שידורי תועבה. הוועדה החליטה להוסיף אותו בחזרה לחלק הרפורמה העיקרי. בניגוד לאפיק ולפרשנותה, היא לחלוטין יכולה לעשות זאת לפי תקנון הכנסת. לא צריך בשביל זה השכלה משפטית, רק הבנת הנקרא ברמת כיתה ו'.
הודות לעיכובים הרבים, כנראה ימתינו לחקיקה בכנסת הבאה חלקי החוק המפוצלים. בשל חשיבות הנושא ודרישה של המפלגות החרדיות שייכלל בחוק הראשי החליטה הוועדה להוסיף את הסוגיה הזו לחוק הראשי. כן, זה צורך פוליטי. פוליטיקה אינה מילה גסה. זו הדרך להחליט החלטות ציבוריות בהסכמה רחבה. זה לא באג, זה פיצ'ר חיוני בדמוקרטיה.
נאמנה להנחיותיו של צ'כוב על מה שעושים במערכה השלישית באקדח שהונח במערכה הראשונה, אפיק שלפה את האקדח שלה השבוע והודיעה שההחלטה לשלב את הנוסח האמור היא דגל אדום. היא אפילו ההינה להתלונן: אמרתי לכם שזו בעיה, בהתעלמות מכך שזו בעיה שהיא המציאה בעצמה. במילים אחרות, אפיק אותתה למיעוט המתנגדים שאם יגישו עתירה נגד החוק בניסיון לעקוף את הרוב, היועמ"שית של הכנסת, זו שקיימת בעיקר כדי לייצג את הכנסת בערכאות, לא תעשה את עבודתה.
ח"כים רבים משוכנעים שאין להם ברירה ומאמינים לטענות היועמ"שית
כך משתמשים יועמ"שים בכנסת באיום ממש לא-מרומז של התערבות בג"ץ כדי לעכב ולעוות את כוונת המחוקק בכל שלב של החקיקה, עוד לפני הנחת החוק. הם אינם כלי לשימור העצמאות של הכנסת מהממשלה, אלא לשימור כפיפות הציבור ונבחריו לאג'נדה הפוליטית של בג"ץ. בהליך החקיקה יש רק שלוש קריאות. בג"ץ הולך והופך לרביעית, בלי סמכות, בלי הסמכה ובלי שמץ של קשר לדמוקרטיה, שבה, אזכיר לכם, אנחנו בוחרים את החוקים שלנו בעצמנו ולא בכפוף לאישור שופט לא-נבחר.
יש פתרון פשוט אבל מורכב נורא לבעיה הזו. חברי הכנסת צריכים להשתמש בסמכויות שלהם בעצמם במקום לספר לעצמם שזה בסדר שהיועמ"ש ניכסה אותן לעצמה. כמו כל התמכרות, גם ההתמכרות לחוסר אחריות היא מסוכנת, ולא, אי אפשר להפסיק בכל שלב שרוצים. ככל שהמצב הנוכחי נמשך, התיקון שלו נעשה קשה יותר.
זה מורכב כי חברי כנסת רבים משוכנעים שאין להם ברירה ומאמינים לטענות היועמ"שית שחוסר הברירה הזה מעוגן בחוק או בתקנון בלי לבדוק בעצמם. זה מורכב כי המצב החריף עד כדי כך שכל נקיטת עמדה ברורה מול היועמ"שית מעכבת עוד את הליכי החקיקה, וקשה פוליטית לשלם את מחיר הטיפול בבעיית העומק החשובה בוויתור על חקיקה דחופה.
פיטור היועמ"שית: "המחיר הפוליטי יהיה נמוך, וגם הנזק למדיניות"
אבל זה גם פשוט, כי אנחנו לפני בחירות. הכנסת ה-25 מסיימת בימים אלו את תפקידה כמחוקק, אבל אין לה שום בעיה בחודשים הקרובים לפטר את היועמ"שית שלה. המחיר הפוליטי יהיה נמוך, וגם הנזק למדיניות. יושב ראש הכנסת יכול לעשות זאת בעצמו על פי חוק. מליאת הכנסת יכולה עוד יותר בקלות.
חברי כנסת שרוצים להיבחר מחדש חייבים להבין שתם עידן התירוצים. אם היועמ"שית אוכלת לך את שיעורי הבית, פטר אותה, אל תבוא לבכות שהיא מפריעה אחרי שבחרת לפני חצי שנה בלבד לחדש את כהונתה לחמש שנים.
בשנות השמונים היו לכנסת שלושה יועצים משפטיים. היום יש כשישים. למרבה הזוועה, ככל שמתרבים יועצי החקיקה של הכנסת, מתמעטת יכולתה לחוקק. יועצים משפטיים צריכים לשרת את נבחרי הציבור. את חברי הכנסת. בחודשים הקרובים הכנסת לא תחוקק. היא בהחלט יכולה לעשות בדק בית ולנקות אורוות מספיחי הדיפ-סטייט שחדרו אליה. היא גם יכולה לתקן את התקנון שלה ולהשאיר לכנסת ה-26 פחות הפרעות לעבודה.
נגה ארבל היא ראש תחום מדיניות יישומית במרכז יכין למחקרים אסטרטגיים