א. כשחזה הרצל את הקמת מדינת היהודים, הדבר נגד לחלוטין את המציאות הגאופוליטית ששררה בארץ ישראל מאות שנים. לא היה לזה שום סיכוי ריאלי. למרות זאת הייתה בהרצל ודאות, כיוון שראה שמימוש הרעיון הלאומי כבר הבשיל בליבם של רבבות יהודים. הבשלת המציאות הפוליטית הייתה רק עניין של זמן, אף שהרצל לא יכול לדמיין בשום דרך איך זה יקרה שנים אחדות אחרי פטירתו.
מה בדיוק ראה הרצל? הרי בכל הדורות חלמו יהודים על חזרה לארץ ישראל ועל חזרת מלכות ישראל. כל הדורות חלמו על גאולה מהשעבוד לשלטון זר. מה שהשתנה היה ירידת חלום הנצח לחזון אקטואלי בָּשל בלב. מה שהשתנה היה הפיכת הציפייה לגאולה מחלום של לעתיד לבוא, שלא נדע איך יקרה, למציאות הכי מתבקשת בהווה האקטואלי. הדרך הייתה סלולה בַּלב להבין ולהרגיש שזה חייב לקרות בזמננו וזה יכול לקרות בזמננו.
ב. הלב של אותו חלום גאולה בן מאות ואלפי שנים הוא בניין הבית. הבית הוא כמובן בית המקדש, לא הבית הלאומי בלבד. יהודי לא הפריד בין הבית הלאומי לבניין בית המקדש לפני שעשתה זאת הציונות המחולנת ולפני שהמציאות הכתיבה זאת בפועל. הניתוק הזה איננו טבעי, והיה מתקבל כדבר זר לחלוטין בקרב כל יהודי אלפי שנים. אלא שהשינויים הגאופוליטיים הכבירים במלחמת העולם הראשונה אִפשרו את הקמת הבית הלאומי בלבד. הגעגועים למקדש נשארו רחוקים וערטילאיים.
קל מאוד לומר שמציאות של בית מקדש בהר הבית היום איננה ריאלית מבחינה פוליטית ומדינית. לכאורה זה מובן. אך כמו בחזון של הרצל על הקמת המדינה, שינויים גאופוליטיים גדולים קורים בעולם בדרך שאין איש יכול להעריך ובקצב שאין איש יכול לתכנן. שינויים גדולים נופלים בעיתם ובזמנם מן השמיים.
לכן שאלת היסוד אינה רק מידת הריאליות של החזון במישור הפוליטי, אלא בעיקר עד כמה הוא חי ופועם בליבותיהם של רבבות עם ישראל. עד כמה בית המקדש הופך – בלבבות של מעגלים רחבים – מחלום רחוק שמשכנו בשמיים לחלק מהותי מתבקש ומובן של ההתפתחות והצמיחה של עם ישראל בהווה. עד כמה הוא הופך להיות בתודעה שלנו משהו חיוני ומובן מאליו לקיום האקטואלי שלנו כאן כציבור וכחברה. זה לא דבר שנולד ביום, בהבל פה. וזה המחסום המרכזי, הרבה לפני כל מחסום פוליטי וגאופוליטי.
ג. ייתכן שיידרש עוד זמן עד שמיליוני יהודים ירגישו באופן הכי מוחשי שהלב הפועם שלנו בריבונות, בכלכלה, בחינוך ובמשפט, בייעוד ובחזון, מתרכז במקום הספציפי הזה על הר הבית, הממגנט באופן בלתי מוסבר כביכול לא רק את עם ישראל אלא את העולם כולו.
זה אולי ידרוש עוד הרבה שנות לימוד וחשיבה, תפילה וניסיון חיים, ואולי גם כל הגילויים החדשים בסביבות ההר ובעיר דוד יעזרו לנו להפנים את האפשרות הזו בחוויה הרגשית. אולי בנינו ובנותינו יראו בליבם וברוחם את הדבר מתרחש לנגד עיניהם טוב יותר מאיתנו. אבל זה יקרה, ואולי אפילו מהר משחשבנו.
שאלת היסוד אינה רק מידת הריאליות של החזון במישור הפוליטי, אלא בעיקר עד כמה הוא חי ופועם בליבותיהם של רבבות עם ישראל
המקום הזה יזכיר לנו מאין באנו, יחזיר אותנו למי שאנחנו, יכוון אותנו לאן אנו הולכים. הוא יהיה מקום שמתקן, מטהר, מכוון, מרכז ומעלה את כל מה שאנחנו עושים כאן במדינת היהודים, בבית הלאומי של העם היהודי. זה מקום שיחבר את כולנו אל המקום שבאנו ממנו ואל המקום שאנו הולכים אליו למרות ההבדלים בין קבוצות ואנשים. זה מקום שישכין אחדות של אמת. זה מקום שרק ממנו יבוא גם שלום אמיתי בעולם, מתוך חיבור לבורא שיצר את האדם והעולם.
וכשזה יהיה מוחשי יותר בעיני רוחנו, איכשהו גם המחסומים הגאופוליטיים הבלתי עבירים כביכול יתמסמסו מהר יותר מנפילת האימפריה העות'מאנית שאִפשרה את הקמת מדינת היהודים.
ד. אל תגידו "לעתיד לבוא". תגידו שיכול להיות מקום כזה ושיש מקום כזה, ושהוא נשאר שומם ומצפה, מחכה לבשלות פנימית, רוחנית, נפשית, פרטית וציבורית. הוא מחכה לעיניים אקטואליות הרואות את החלום שחלמו כל הדורות, גם אבותיהם של מי שילעגו למאמר הזה בזחיחות של ריאליסטים כביכול.
אל תגידו "אבל יש שם כיפת הסלע, והיא לא תזוז לשום מקום". היא אינה קבועה יותר מהאימפריה העות'מאנית. העניין כלל אינו בשאלה איך זה יקרה אלא בשאלה איך המקום הליבי הזה עדיין חסר בנו, בידיעה שהוא יכול וצריך להיות שם, להיות חלק מחיינו. ולא רק אנחנו חייבים את זה, גם העולם. בניית התודעה הזו מרכזית.
וככל שהתודעה הזו תחלחל עוד ועוד פנימה לראיית הלב הבהירה של עוד ועוד מעגלים, כך יֵרד הבניין אט אט מן השמיים ויהפוך לחלום בר מימוש בדרך לא-נודעת.