קבוצת הפעילים של "עורי צפון" שעברה את קו הגבול הישן בנחל החצבאני, עשתה זאת מתוך הבנה שמציאות חדשה דורשת כלים חדשים. הפעולה הזו עוררה שיח ציבורי ער, וטוב שכך. ישנם קולות בתוך המחנה הלאומי – אנשים שדואגים עמוקות למדינה ולצבאה – שתוהים על הדרך.
הם שואלים: האם נכון שאזרחים ייקחו את היוזמה לידיים? האם אין בכך משום עומס מיותר על הלוחמים? והאם לא עדיף להמתין להחלטות מסודרות של הממשלה?
אלו שאלות ראויות, אך התשובה להן נעוצה בלקחי העבר שלנו ובדרישות העתיד של מדינת ישראל.
ההבנה המשותפת לכולנו היא שבלי התיישבות אזרחית, אחיזה צבאית בדרום לבנון לא תחזיק מעמד. אך כיצד מתרגמים את ההבנה הזו למציאות? הנה הסיבות שבגללן פעילות אזרחית בשטח היא לא רק לגיטימית – היא הכרחית קיומית.
הגיבוי האמיתי ללוחמים: הבטחת הניצחון
יש החוששים שפעילות אזרחית סמוך לקו הגבול או מעברו, מטילה עומס נוסף על לוחמי צה"ל וגוררת אותם למשימות אבטחה. המציאות הפוכה: האכפתיות שלנו כלפי הלוחמים, בסדיר ובמילואים, היא שמניעה אותנו. גיבורינו מחרפים את נפשם, מטהרים את השטח ממפלצות הטרור ומשרטטים בגופם את קו ההגנה של ישראל. אך מה יקרה ביום שאחרי?
ההיסטוריה הוכיחה שצבא לא יכול להחזיק "רצועות ביטחון" ריקות מאזרחים לאורך זמן. ללא אזרחים, הלחץ הבינלאומי והשחיקה הפנימית תמיד מובילים לנסיגה, ואחריה – להקמה מחודשת של תשתיות טרור.
כשאנחנו חוצים את הגדר, אנחנו מבקשים לומר ללוחמים דבר אחד: דמכם לא נשפך לשווא. ההפרעה הטקטית, הנקודתית, של ליווי אזרחים חזרה לשטח ישראל, מתגמדת מול המטרה האסטרטגית הגדולה: לוודא שהלוחמים הללו לא יצטרכו לחזור להילחם על אותה חלקת אדמה בעוד חמש או עשר שנים. התיישבות היא מגן הברזל האמיתי של הצבא.
כך בונים ריבונות ציונית
בעיני רבים, ריבונות היא מושג מוחלט ששייך אך ורק למוסדות המדינה הרשמיים, וכל יוזמה אזרחית נתפסת כפגיעה או "שחיקה" של אותה ריבונות. זהו מודל פילוסופי יפה, אך הוא רחוק שנות אור מהאופן שבו נבנתה הציונות.
מדינת ישראל מעולם לא נבנתה באמצעות המתנה להוראות מגבוה. לו חלוצינו היו מחכים לאישורים רשמיים, ספינות המעפילים לא היו פורצות את ההסגר הבריטי, יישובי "חומה ומגדל" לא היו קמים באישון לילה, ותנועת ההתיישבות ביהודה, שומרון והגליל לא הייתה קורמת עור וגידים.
ריבונות ציונית אמיתית צומחת מלמטה – מהמחרשה, מהאוהל ומקבוצות של אזרחים עקשנים שהולכים לפני המחנה. נוכחות חיים יהודיים בשטח היא זו שמגדירה את הגבולות בסופו של דבר. אנו לא מורדים בריבונות הישראלית, אנו מניחים את היסודות להרחבתה.
משיכת המערכת המדינית לפעולה
הדרישה להמתין עד שממשלת ישראל תקבל החלטות מסודרות היא משאלת לב טבעית לשעות של שגרה, אך מנותקת ממבחן המציאות. ממשלות, מטבען, נתונות ללחצים בינלאומיים כבירים ושואפות לפתרונות קלים, כמו הסכמים דיפלומטיים עמומים (דוגמת החלטה 1701 שהתנפצה לנו בפנים). המערכת המדינית לא יוזמת קביעת עובדות בשטח, היא נגררת אליהן.
הרבה יותר קל לממשלה מבחינה בינלאומית להגיד שמדובר ביוזמות פרטיות על אף התנגדות הממשלה (ש"לא הצלחנו למנוע") מאשר להכריז קבל עם ועולם שהממשלה תקים יישובים. ללא כוח אזרחי שלוחץ, יוזם ומוכיח שיש ציבור שמוכן לקחת אחריות – שרי הממשלה לעולם לא יעזו לעשות את הצעד הנדרש. הפעילים שחצו את החצבאני הם החלוצים שמכריחים את המערכת להפסיק לדבר בסיסמאות ולהתחיל לדבר במונחים של התיישבות ביטחונית. אלו גם מסרים מפורשים שקיבלנו מחברי כנסת.
המציאות בצפון הוכיחה שאסור לנו להסתמך עוד על גדרות מתכת וטכנולוגיה. הדרך היחידה להביא ביטחון אמת לתושבי הצפון היא על ידי אחיזה אזרחית בדרום הלבנון. תנועת "עורי צפון" תמשיך להיות חץ המצפן, תמשיך לצעוד ולעורר את המערכת, מתוך אהבה עצומה לעם ולמדינה – עד שהדרג המדיני יתייצב לצידנו, יאמץ את העובדות בשטח ויבטיח את עתיד הצפון לדורות.