הסערה התקשורתית לפני שבועיים סביב אירועי ההתעללות של צוות רפואי בחיילים פצועים בטיפול נמרץ פספסה בקילומטרים את בעיית השורש הקשה של מערכת הרפואה בישראל.
כן, מערכת האפליה המקלקלת מכניסה למערכת רופאים טובים פחות וערבים יותר. זו רעה חולה שפוגעת באיכות הרפואה בישראל, כי היא מחליפה סטנדרט אקדמי בסטנדרט לאומני. היא מעידה על חוסר הבנה של המציאות הלאומית שאנחנו חיים בה.
אבל העיסוק בשיוך הלאומי של הצוות הרפואי באירועי רמב"ם, או באפליה המקלקלת בכלל, הוא המתאבן, לא המנה העיקרית. הבעיה האמיתית שלנו היא שמערכת הרפואה הישראלית סובלת מתסביך אלוהות כרוני, שהולך ומעמיק בשנים של הזנחה וטיפול לקוי. תאבי שררה וסמכות מכל המגזרים נמשכים אליה בגלל המצב הזה.
הכוח של רופא לפגוע במטופליו – בבלי כוונה או דעת – עצום כל כך, עד שיש שבועה מיוחדת שהוא נשבע, שלא להזיק, כבר מימי היפוקרטס. הרמב"ם, מגדולי הרופאים בהיסטוריה, שהמדע המודרני היום מוכיח שמאמריו לפני אלף שנים היו מדויקים להפליא, ניסח תפילה לרופא שכל כולה תחינה לפעול מתוך ענווה, אהבת אמת ואהבת הבריות.

רופא, כמו משפטן, הוא יועץ. בעל הסמכות והריבון הוא תמיד המטופל. זו הסיבה שמערכת הרפואה המודרנית מבוססת על עקרון ההסכמה מדעת.
כן, הרופא יודע הרבה על גוף האדם הממוצע. אבל רק המטופל מכיר את הגוף הפרטי שלו, ורק הוא משלם את מחיר הטעות – שלו או של הרופא. לכן רופא חייב להסביר למטופל בבירור ובפשטות מה החלופות העומדות לפניו ומה השלכותיהן האפשריות, כדי שהמטופל יוכל להביע הסכמה או אי-הסכמה מודעת לטיפול.
את הרעיון היפה והחיוני לדמוקרטיה הזה, שנועד לאפשר למטופלים לקבל עליהם אחריות לבריאותם, דרדרנו בישראל לרמת "תחתום בתחתית הדף ואל תבזבז את זמן הרופא".

תנו לחולים לחיות

במחלקות הטיפול הנמרץ הבעיה הזו כבר קיצונית. בישראל יש חוק. חוק "זכויות החולה". החוק הזה קובע, בהלימה מוחלטת עם האמור לעיל, שלכל מטופל יש זכות למלווה בכל טיפול רפואי. יש לזכות הזו סייג, אבל הסייג מוגבל מאוד. החוק מכיר בהיותם של מקרים שבהם אפשר למנוע נוכחות מלווה, אבל זה סייג מוגבל. החוק דורש שהמניעה תהיה אישית ונקודתית ושהמלווים יוכלו לחזור לחדר מהר ככל האפשר.
אם כן, האמירה למשפחות של מאושפזים בטיפול נמרץ שיראו את אהוביהן רק "בשעות הביקור" – המצומצמות להחריד – היא עבירה על החוק. עבירה בוטה ומכוונת על החוק. ליווי איננו ביקור. לשניהם אגב יש תרומה מוכחת לתהליך הריפוי. אבל הליווי מעוגן במפורש בחוק כחלק מהתהליך הרפואי. רישיון לעיסוק ברפואה אינו רישיון לעבור על החוק. גם לא על פי "נהלים".

ליווי הוא חלק מהתהליך, כי הצוותים הרפואיים עמוסים לעייפה ויש דברים שהם לא יגיעו אליהם. ליווי הוא חלק מהתהליך כי בעיקרון לצוות רפואי אין סמכות לקבל החלטות משנות או מסכנות חיים בעבור מטופליו. אלו לא החיים של הצוות, ולא הוא יישא במחיר הסיכון והשלכותיו. במדינה דמוקרטית מתוקנת אנחנו לא מאפשרים כפייה על גופם של אחרים. גם כשהכוונה טובה זו עדיין ענישה גופנית, והיא אסורה כבר מאות שנים.
חוק לא נועד לשמר זכויות כשקל ופשוט לעשות את זה. הוא שם כדי שבזמני מצוקה ומחדל ומחסור יהיו קווים אדומים שלא חוצים. צוות רפואי מחזיק בידיו את חיי המטופל, אבל לא את הזכות להחליט אם ואיך להשאיר אותו בחיים.
צוות רפואי, מוכשר ככל שיהיה, הוא אנושי. הוא נוטה לטעויות, בייחוד במקרים של לחץ ועייפות. תפקידו של מלווה במקרה זה הוא להגן על המטופל ועל הצוות מפני טעויות. הוא חלק חיוני מהליך הטיפול, וחלק מתפקידו של צוות רפואי הוא לוודא שיש לו הכלים לעשות זאת.
במחלקות יילודים כבר הבינו מזמן שמגע בתינוק, קטנטן ככל שיהיה, חשוב לשגשוגו לא פחות מהטיפולים הרפואיים המדעיים יותר, ולפעמים יותר. קוראים לזה "שיטת הקנגורו".
וזה גם פשוט החוק בישראל.

לא משאירים פצועים לבדם בשטח

ההיבריס שבו רואים לנכון בתי החולים בישראל להתעלם מהחוק ולכרוך ביקור וליווי זה עם זה אגב מניעת שניהם במחלקות הטיפול הנמרץ מעיד שמנהלים רפואיים בישראל נטשו את שבועת הרופא שלהם ואת הענווה הנדרשת במקצועם.
אם במחלקות טיפול נמרץ אין מקום או נהלים מתאימים כדי שיהיו לחיילים צמאים מלווים שיסייעו להם בזמן שהצוות הרפואי עסוק, ראוי שיהיו כאלה לאלתר. לאומני ככל שיהיה הצוות המטפל, אם בן משפחה נמצא על יד מיטתו של מטופל, הם ייזהרו יותר פשוט כיוון שיש מי שמעיד על מעשיהם נוסף על חולה שהכרתו חלקית.
יובהר שיצא לי להיתקל בעצמי בהתנהגות בזויה של צוות רפואי ערבי, ואינני חולקת על כך שיש שם בעיה. אבל טיפול בבעיית היסוד של הרפואה והחזרתו של הרופא לתפקיד מטפל על סמך אמת וחמלה נדרש בקרב רופאים מכל הלאומים.
גם בקרב היהודים יש רופאים שמהלכים אימים על מטופלים, וחלקם אפילו מסיבות לאומניות. ראו לדוגמה את דבריו של ד"ר ירון ריבר, שהכריז ב-2019 שלא יטפל בראש הממשלה נתניהו אם יבגוד בו מזלו להגיע לבית החולים הלל יפה, שהוא עומד בראש המחלקת הנירולוגית שלו.

רופא, כמו משפטן, הוא יועץ. בעל הסמכות והריבון הוא תמיד המטופל. זו הסיבה שמערכת הרפואה המודרנית מבוססת על עקרון ההסכמה מדעת

הבעיה כאן אינה רופאים ערבים. היא גם אינה רופאים. הבעיה היא המערכת. היא אמורה לעזור לרופאים לשמור על הענווה החיונית למילוי תפקידם, והיא נכשלת לחלוטין.
הלקח שאנחנו חייבים ללמוד מאירועי רמב"ם הוא שלא משאיר פצועים לבדם בשטח. גם לא בשטח בית החולים. לכל מטופל יש זכות וצורך רפואי במלווה. מערכת רפואה שאינה מאפשרת לחולה זכות בסיסית כזו, חוטאת לתפקידה ומסכנת את החולים שעל חייהם ובריאותם היא מופקדת. זה לא-מקצועי בטווח הקצר ולא-אפשרי בטווח הארוך.

חזרה של הרופאים לציות לחוק גם כשלא נוח להם תשפר דרמטית את מערכת הבריאות ואת שביעות הרצון של כולם ממנה. זה היעד להשגה. יש מצב שאם נשיג אותו, והמדד להצלחת רופא יחזור להיות בריאות מטופליו ולא יכולתו להפעיל סמכות, יהיה לנו הרבה פחות צורך לעסוק בזהות אלוהיו, ויהיה למי שאינם רופאים אלא תאבי סמכות וכוח פחות עניין בלימודי רפואה בישראל.