אחד הנושאים הכי חמים בשבועות האחרונים הוא נושא ההתיישבות בשטחי A ו-B. קולות רבים בהתיישבות, ובהם נוער הגבעות, תומכים בהתיישבות בכל חלקי יהודה ושומרון, ובתוכם גם באזורים שעל פי הסכמי אוסלו אסורים לכניסת יהודים. לעומתם סמוטריץ' ודומיו תומכים בכלל בהתיישבות ממלכתית על פי חוקי המדינה, בשטחי C בלבד, והוא גם הצליח להכריז על עשרות יישובים חדשים ועל עשרות חוות חדשות, שאת כולם אישרה המדינה.
ברשתות זה נראה כמו מלחמת עולם. הנוער מאשים את הפוליטיקאים בפשרנות ובכניעה להסכמים אנכרוניסטיים, והממסד מאשים את הנוער בחוסר אחריות שמחבל במאמצים המדיניים. כולם שואלים את עצמם מי צודק, אבל אם תשאלו אותי, התשובה האמיתית הולכת להפתיע אתכם: שניהם צודקים. לחלוטין.
כדי להבין איך הפרדוקס הזה עובד אנחנו חייבים לחזור קצת אחורה בהיסטוריה, לימים שבהם המושגים ימין ושמאל עוד לא נולדו בצורתם הנוכחית. בסוף שנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, טבע דוד בן-גוריון את הנוסחה המפורסמת שלו: "נילחם בנאצים כאילו אין ספר לבן, ונילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה".
בן-גוריון לא היה קוסם, הוא פשוט הבין משהו בסיסי בניהול מערכות לאומיות: לפעמים המציאות דורשת מאיתנו לפעול בשני קווים מקבילים שנראים סותרים זה את זה, אבל בפועל מזינים זה את זה. החוק הזה עובד כשהמטרה הסופית ברורה: במלחמה על ארץ ישראל, כשיש לנו אויב ערבי חזק ואכזרי שמנסה לדחוק את רגלינו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס של לחימה בזרוע אחת בלבד. אנחנו חייבים גם את החליפה וגם את הג'ינס המאובק.
בואו נהיה כנים. חוקי אוסלו הם טעות היסטורית, אסון שעד היום אנחנו משלמים עליו בדם. שום אדם שפוי וישר אינו יכול להתייחס לקווים השרירותיים האלה כאל עובדה מוגמרת או כאל תורה למשה מסיני. ברור לכולנו שאי אפשר לעכב את יישוב ארץ ישראל בגלל ניירות שחתמו עליהם פעם חולמים בהקיץ מדפי ההיסטוריה. כאן בדיוק נכנס התפקיד של חלוצי הקצה. הם מזכירים לנו מהו האידיאל, הם מותחים את הגבולות, הם מבהירים לכולנו שהקשר שלנו לארץ אינו נעצר בשלט של המנהל האזרחי.
אסור לנו ליפול למלכודת של 'זה נגד זה'. החלוצים בשטח והשר במשרד אינם אויבים, הם שתי חטיבות באותו צבא שפועלות במקביל בזירות שונות לגמרי.
אבל בה בעת אי אפשר לנהל מדינה, תקציבים ומערכות ביטחון רק באמצעות רוח חלוצית ודבקות במטרה. צריך גם מישהו שישב בחדרי הישיבות הממוזגים של משרד האוצר ושל פיקוד המרכז ויהפוך את העובדות בשטח לחוק, לתשתיות, לכבישים ולתקציבי עתק. זה בדיוק מה שסמוטריץ' עושה. המהפכה השקטה שלו – הכרזה על עשרות יישובים חדשים, הסדרת עתודות קרקע והזרמת מיליארדים לתשתיות – היא שיוצקת בטון לתוך החזון ומבצרת את מפעל ההתיישבות דורות קדימה.
אסור לנו ליפול למלכודת של 'זה נגד זה'. החלוצים בשטח והשר במשרד אינם אויבים, הם שתי חטיבות באותו צבא שפועלות במקביל בזירות שונות לגמרי. זו תזמורת אחת שמנגנת את אותה מנגינה בכלים שונים.
אגב, אם אתם רוצים לראות איך השיטה הזו עובדת בצורה מושלמת, פשוט תסתכלו על האויב שלנו. הפלשתינים אינם מתברברים בוויכוחים פנימיים של 'או או'. יש להם זרועות שפועלות בכנסת, באו"ם ובבתי המשפט הבין-לאומיים, ובמקביל הם מנהלים מערכה פראית ובלתי חוקית בשטח כדי להשתלט על אדמות המדינה, בעיקר בשטחי C. הם מבינים היטב את חוקי המשחק המקבילים.
יהיה פשוט טיפשי ומנותק לדרוש ממדינת ישראל לשמור על הסכמי אוסלו שמירה חד-צדדית כל כך בזמן שהצד השני רומס אותם בכל בוקר מחדש. לכן במקום לחפש אשמים ולעורר מלחמות אחים מיותרות בתוך הבית, הגיע הזמן שהביקורת על נבחרי הציבור שלנו תהיה עניינית ומפוקחת. לשר סמוטריץ' מגיעה בעניין הזה מלוא ההוקרה של הציבור על העבודה הסיזיפית ועל ההישגים האדירים, ולנוער הנפלא שלנו מגיעה הצדעה על הרוח ועל הנחישות שמחזיקות אותנו ערניים.
בסופו של דבר תוכרע המערכה על יהודה ושומרון גם בפרטים הקטנים של סעיפי התקציב וגם בנוכחות העיקשת על הגבעות. רק השילוב המנצח של ממלכתיות וחלוציות יבטיח שהארץ הזו תישאר שלנו לנצח.
"הגיע הזמן שהביקורת על נבחרי הציבור שלנו תהיה עניינית ומפוקחת." – הגיע גם הזמן, אליה אביב, לתת לנוער את הבמה גם כמספרים שהוא מרביץ לחיילים סתם. אםבאמת מאמינים בגם וגם אז צריך לתת מקום לגם וגם – גם כאשר זה קשה