הפוליטיקה הישראלית נמדדת בגושים. ימין ושמאל, שמרנים וליברלים, קואליציה ואופוזיציה, כאשר החלוקות מייצרות בדרך כלל את אותה התמונה בשינויים קלים. אבל מתחת לכותרות ולסיסמאות, החברה הישראלית פועלת כבר שנים לפי שלושה צירים מרכזיים שמעצבים את המפה הפוליטית, ולדעתי הם אלו שחושפים את המשימה הגדולה ביותר של הציבור הציוני דתי.
הציר הראשון הוא הציר הזהותי: מדינת כל אזרחיה אל מול מדינת העם היהודי. בקצה אחד של הציר ניצבת תפיסה הרואה במדינת ישראל בראש ובראשונה מדינה ניטרלית, "מדינת כל אזרחיה", בעלת זהות אזרחית-כללית המנותקת מזיקה דתית או היסטורית. בקצה השני ניצבת התפיסה הרואה בה קודם כול את מדינת העם היהודי – בית לאומי בעל ייעוד היסטורי, תרבותי ורוחני. הציונות הדתית ניצבת באופן חד-משמעי בצד היהודי של הסקאלה, ומבקשת לצקת תוכן יהודי וערכי לתוך צורת החיים הציבורית והאזרחית במדינה.
הימין מוביל שינוי – שלוש החזיתות שיכריעו את העתיד | ח"כ שמחה רוטמן
הציר השני הוא הציר המדיני: שתי מדינות לשני עמים אל מול ארץ ישראל השלמה.
זהו הציר שעיצב וממשיך לעצב את הוויכוח הלאומי שלנו: מחד, גישה המבקשת לפתור את הסכסוך באמצעות חלוקת הארץ והקמת ישות פלסטינית; ומאידך, הגישה המאמינה בזכותנו הנצחית והבלתי ניתנת לערעור על ארץ ישראל השלמה, ובחובה הלאומית והביטחונית לשמור על שלמותה. הציונות הדתית הובילה ומובילה קו ברור המחובר לרגבי האדמה, מתוך הבנה שהוויתור על חלקי מולדת אינו רק חטא היסטורי, אלא גם מתכון בטוח לחולשה ולסכנה קיומית.
בין שוק חופשי לאחריות הדדית
אבל הציר השלישי, הכלכלי, הוא אולי המעניין ביותר: קפיטליזם אל מול סוציאליזם. במשך עשורים נשלטה ישראל בידי תפיסה סוציאליסטית ריכוזית: ההסתדרות, הקיבוצים ושליטה הדוקה של המדינה במשק. בהמשך הגיע עידן השוק החופשי וההפרטות, שהביא עמו צמיחה אדירה, יזמות, הייטק ושגשוג – אך לצד זאת גם פערים חברתיים הולכים וגדלים.
הציונות הדתית, ברובה, מצאה את עצמה מזדהה עם הצד הקפיטליסטי. היא האמינה ביוזמה חופשית, באחריות אישית, בצמצום התלות במנגנוני המדינה ובכוחה של תחרות לייצר חדשנות וצמיחה. ובצדק. שוק חופשי מאפשר לאדם לבנות, להעז ולהצליח.
הציונות הדתית ניצבת באופן חד-משמעי בצד היהודי של הסקאלה, ומבקשת לצקת תוכן יהודי וערכי לתוך צורת החיים הציבורית והאזרחית במדינה
אבל כאן מגיע האתגר הגדול ואולי גם המשימה ההיסטורית הבאה של הציונות הדתית. כי קפיטליזם טהור, כשהוא מנותק מזהות לאומית ומערכי התורה, עלול להפוך לאדיש ותועלתני. הוא יודע לתגמל הצלחה, אך מתקשה להביט לחולשה בעיניים. כשהערך העליון היחיד הוא החירות הכלכלית הקיצונית, לעיתים נשכחות מאחור הקהילה והאחריות ההדדית.
הבשורה היהודית: רווחה לאומית
וכאן נכנסת הבשורה הייחודית של הציונות הדתית: רווחה לאומית. רווחה לאומית איננה סוציאליזם. היא לא מדינת סעד מנופחת שבה האזרח תלוי בבירוקרטיה הממשלתית מהעריסה ועד הקבר. להפך – היא נשענת על שוק חופשי, יזמות וכלכלה תחרותית, אך מוסיפה להם יסוד יהודי עמוק של ערבות הדדית.
הרעיון הזה מושרש בזהותנו הלאומית כבר אלפי שנים. מצוות צדקה, לקט, שכחה ופאה, שמיטה ויובל – כולן מכירות בקניין הפרטי וביוזמה האישית, אך דורשות לצידן אחריות וערבות לבני עמנו.
הגיעה העת להוביל חזון משלים הנובע מאותם השורשים: כלכלה של חירות וצמיחה, בתוך חברה של ערבות הדדית לאומית
מדינה יהודית אינה יכולה להסתפק באמירה קרה שכל אדם לנפשו. היא חייבת לדאוג לאזרחיה, ובמיוחד לאלה שנשאו וממשיכים לשאת בנטל למענה: הלוחמים, המילואימניקים, המשפחות השכולות, הפצועים, תושבי הפריפריה והצעירים שמבקשים לבנות כאן את ביתם.
זהו ההבדל התהומי בין רווחה אוניברסלית לבין רווחה לאומית. הראשונה נובעת מתפיסה ביורוקרטית-טכנית של זכויות. השנייה נובעת מתחושת גורל משותף ומדם אחד. רווחה לאומית משמעותה שאדם שתורם למדינה ומשרת אותה, יודע שהחברה והמדינה לא ישאירו אותו לבד בעת משבר.
החזון המשלים של דורנו
הרעיון הזה יכול וצריך להיות התרומה הגדולה ביותר של הציונות הדתית לשיח הישראלי הנוכחי. הציונות הדתית נמצאת בדיוק בנקודת החיבור הנדרשת: היא לא מחפשת לפרק את השוק החופשי, אך מסרבת לקבל חברה אינדיבידואליסטית ומנוכרת. היא נלחמת על מדינת העם היהודי ועל ארץ ישראל השלמה, ומבינה שחוסנה של הארץ תלוי בחוסנה המוסרי והחברתי של החברה החיה בה.
אחרי שנים שבהן התמקדה הציונות הדתית בעיקר במאבקים המדיניים על שלמות הארץ ועל זהותה היהודית של המדינה, הגיעה העת להוביל חזון משלים הנובע מאותם השורשים: כלכלה של חירות וצמיחה, בתוך חברה של ערבות הדדית לאומית.