מדינת ישראל נמצאת בתהליך של תיקון. תיקון של שנים רבות שבהן נסוגה המדינה בשלוש החזיתות. בחזית הריבונות, בחזית המשילות ובחזית האחדות.

בתחום הריבונות היינו בתהליך של נסיגה וויתור גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, החל מהסכמי אוסלו וההתנתקות ועד תרבות ההכלה וההבלגה אל מול החמאס והחיזבאללה.

בתחום המשילות עוד ועוד כוח עבר לגורמים בלתי נבחרים ובית המשפט העליון והייעוץ המשפטי לממשלה הפכו להיות קובעי כל.

בתחום האחדות הפוליטיקה, התקשורת וגם הרחוב הפכו לזירות קרב של מלחמת הכול בכל. היום כבר כמעט קשה לזכור זאת, אבל הקואליציה הנוכחית הוקמה לאחר 5 מערכות בחירות בשלוש שנים, כאשר לא ניתן היה להקים ממשלה בהסכמה רחבה אפילו לטובת התמודדות עם משבר הקורונה או לטובת העברת תקציב המדינה.

אפשר להתווכח רבות על הגורמים לכך. וכמו כל שאלה טובה, אין הסבר אחד שייתן מענה כולל לשאלה כיצד נוצרו הבעיות הללו. אבל, החידוש הוא שלא צריך להסכים על מקור הבעיה כדי לראות את הפיתרון. וכפי שלימד אותנו הרב קוק, הפיתרון הוא לא לקבול על החושך אלא להוסיף אור.

להוסיף אור מול החושך

הקמה של יותר ממאה יישובים ומפעל החוות המדהים שקיבל תאוצה משמעותית בממשלה הנוכחית, מוחקים בשטח ובפועל את חרפת אוסלו ואת תרבות הנסיגות. הכנסת הנוכחית ביטלה את ההתנתקות מצפון השומרון. 18 שנה שבהן היה ברור שאי אפשר לחזור אחורה ולתקן את הנזקים שגרמו שרון וחבריו, בוטלו כלא היו והאור שוב דולק בחומש ובשאנור.

הטראומה הקשה של אירועי שמיני עצרת (ה-7 באוקטובר 2023) הובילה לכך שעם ישראל על הנהגתו הצבאית והמדינית "החליף דיסקט", ולראשונה מאז אוסלו והבריחה מלבנון, צה"ל לא עשה "מבצע" ויצא החוצה אלא גרם לאויב לאבד שטח. גם בעזה וגם בלבנון וגם בסוריה.

הויכוחים על השאלה האם זה מספיק ועד כמה אנחנו צריכים להתקדם, חשובים ביותר. אבל אסור שנשכח לרגע שעד ממש לאחרונה, הויכוחים גם בממשלות שהובילו בימין היו על עומק הנסיגה.

הרגע ש'שלום עכשיו' נשארו בו בלי מילים

ריבונות בשטח ולא רק בדיבורים

האתגר של מדינת ישראל בחזית הריבונות הוא לא להתייאש. להמשיך. להחיל את הריבונות גם בדיבורים אך בעיקר במעשים, בעוד ועוד מקומות ברחבי ארצנו עד שיהיה ברור לכולם, גם בעולם וגם בישראל, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לעם ישראל.

גם בחזית המשילות אנו נמצאים באותו סטטוס. במשך עשרות שנים נבחרי הציבור נרמסו שוב ושוב ולא עמדו על שלהם.

בכנסת הזו העברנו את שינוי שיטת בחירת השופטים, מינינו נציב תלונות שאיננו מהקליקה אחרי שלראשונה נלקחה בחקיקה סמכות מנשיא בית המשפט העליון, ביטלנו את הלכת אפרופים, החזרנו את סמכות הבוררות שנגזלה מבתי הדין לפני 20 שנה ומתקדמים בכל הכח על חוק פיצול היועצת שיקבע לראשונה גבולות לגוף החזק ביותר במדינה.

שבירת המונופול של מערכת המשפט

אבל מה שקורה בחזית החקיקה הוא רק חלק אחד בפאזל. לא צריך להיות מאוד זקן כדי לזכור שלפני 6 שנים, התנגדות של היועץ המשפטי לממשלה למינוי הייתה קוברת את המינוי קבורת חמור. היה אפשר לספור על יד אחת את המקרים שבהם הממשלה התעקשה וקיבלה ייצוג נפרד בבג"ץ, וכמעט בכל המקרים הללו הממשלה הפסידה.

אם הקואליציה הנוכחית הייתה עובדת באותה שיטה, לא היה לנו מינוי של זיני. לא מינוי של גופמן. לא ניצחון בנושא מינוי נציב שירות המדינה או יו"ר מועצת הרשות השניה.

אבל השיטה השתנתה, והלגיטימציה הציבורית השתנתה, כשנקודת המפנה היא החוק בעניין עילת הסבירות. בחוק הזה גייסה המערכת הפוליטית את האומץ הנדרש, אחרי כל המחאות, אחרי הסרבנות, אחרי ליל גלנט ואחרי קמפיין של חצי מיליארד דולר שהופנה כנגדי וכנגד השר לוין, והעבירה בפעם הראשונה חוק שקובע שלבית המשפט אין סמכות לעסוק בנושא מסוים.

מהפך הלגיטימציה הציבורית

מה שבג"ץ עשה בפסק הדין שלו מאוחר יותר כבר לא שינה דבר. הציבור הבין שבית המשפט העליון לא פועל מכח חוק, וממילא הנכונות להקשיב לכל גחמה של שופטי בג"ץ ירדה פלאים.

האתגר, אותו אתגר כמו בריבונות. לא להתייאש. להמשיך חוק אחרי חוק, החלטת ממשלה אחרי החלטת ממשלה, מינוי אחר מינוי, עד שהעיקרון הבסיסי שהעם הוא הריבון יופנם גם על ידי שופטי בג"ץ וגם על ידי נבחרי הציבור שלפעמים שוכחים זאת.

בין אחדות אמיתית לאחידות מאולצת

אתגר האחדות הוא המורכב ביותר. קל מאוד שנרמה את עצמנו. פעמים רבות בעבר היו פוליטיקאים, גם כאלה שבאו כביכול מהימין, שייצרו שקט תעשייתי ו"אחדות" פלקטית, פשוט באמצעות כניעה ערכית ואידיאולוגית.

אחדות שכזו, שבה רק לסט ערכים אחד מותר להתקיים בזירה הציבורית, אינה אחדות אלא אחידות. האתגר האמיתי הוא לעמוד על שלנו. לדרוש את ההשפעה הנכונה בכל הזירות ובכל החזיתות, בצבא, במשפט, בכלכלה, בחינוך ובחברה, ולעשות זאת מבלי להתנצל.

כפי שלימד אותנו הרב קוק, הפיתרון הוא לא לקבול על החושך אלא להוסיף אור

יש כאלה שידרשו מאיתנו לוותר על הזהות שלנו לטובת האחדות, ואין ספק שאחדות דורשת יכולת הכלה והקשבה. כל זמן שהדרישה היא הדדית, בהחלט כדאי ומומלץ לעשות זאת, אבל אסור בשום פנים ואופן לאפשר בשם האחדות להשתיק את קולו של העם, ובוודאי לא את קולו של רוב עם ישראל.

עם ישראל בוחר בטוב. עם ישראל היום מחובר לשורשיו ולערכיו יותר מאי-פעם. עם ישראל ברובו המוחלט מבין שהאויבים שלנו לא מבדילים בינינו, ולכן אסור שנשקיע את כל מרצנו וזמננו במריבות פנימיות.

עמידה איתנה מול תרבות החרם

האתגר בתחום האחדות בעיני דורש דבר אחד. לזהות מי בשיח הציבורי מקדם החרמה או הדרה של ציבורים וקבוצות בעם ישראל, ולהתנגד לכך באופן פשוט, חד וברור.

הציונות הדתית הייתה זו שדרשה עם תחילת המלחמה לצרף לקואליציה כמה שיותר מפלגות ציוניות (כמובן שלא את תומכי הטרור). לצערנו, היו כאלה שגם בזמן המלחמה העדיפו להשקיע את מרצם הפוליטי בפילוג ובמריבות. האתגר שלנו הוא למצוא את האחרים, ולדרוש באופן נחוש את הפסקת תרבות החרם הפוליטי שמובילה לקיטוב בעם.

ואת האתגרים הללו, את כולם, ננצח ביחד עם חיבור עמוק של עם, ארץ ותורה.