הררי מילים ופרשנויות כבר ניתנו למונח ברית המשרתים. במאמר העורך של עלון זה מהשבוע שעבר כתב על כך בהרחבה איתמר סג"ל.

זוהי סוגיה עקרונית חשובה ביותר לעיסוק, היות שהדיון הציבורי מחייב חדות מבט, ניסוח מענה ראוי וכן הזזה הצידה של כל מניפולציה תודעתית ורגשנית המבקשת לקדם ברית בין משרתים בצה"ל, גיבורים ככל שיהיו, על פני ברית בסיסית וראשונית של מי ש'בסך הכול' עמדו לרגלי הר סיני.

העיתוי לכתיבה על הנושא הזה אינו מקרי. בחג השבועות, שבו כרתנו ברית עם הקב"ה, שכפה עלינו הר כגיגית, לא נשאלנו שום שאלה בנוגע לאופן שבו אנו חיים. הברית היהודית קשורה בדבר אחד בלבד: בהיותנו בנים לאם יהודייה. ולצורך העניין, אין זה מוסיף או גורע מילימטר מהן בחירותינו בחיים. כל אלו יבואו רק לאחר הקומה הפשוטה הזו.

כינוי ממשלת הימין שביקשה לקדם מדיניות שעל בסיסה נבחרה באופן דמוקרטי מתוארת בספר "שלטון כמעט חסר מעצורים"

את הספר 'אנחנו, המשרתים': על הברית שתציל את ישראל, שוב', כתבו עוז בן נון ועוז סימינובסקי, שני לוחמי מילואים צעירים, שעל פי הכריכה האחורית של הספר: "שבעה באוקטובר שינה את מסלול חייהם והם נחושים שהוא ישנה גם את מסלול חייה של מדינת ישראל". הספר בנוי משישה פרקים קצרים שבהם הם מאבחנים את מרכיבי ההתפרקות החברתית שהובילה ל-7 באוקטובר, וגם את התרופה לה, לשיטתם.

כבר בהקדמת הספר כותבים המחברים שסיפורם של המשרתים הוא "הסיפור היחיד שעליו אפשר לבסס השקפה חברתית ופוליטית שנוגעת בנקודות הכאב הבוערות ביותר כרגע בישראל, ומקווה לרפא אותן". האם אתם מכירים מההיסטוריה דוגמאות נוספות לאנשים שכתבו כך על הרעיונות שביקשו לקדם? זהו הסיפור היחיד? היה אפשר לנסח זאת אחרת.

בפרק הראשון מתארים המחברים באופן סימטרי ומוזר שני מחנות – הימין והשמאל – שהלכו והקצינו. הימין מואשם שבהתנגדותו הפוליטית לשמאל פירק את הסיפור המשותף, לא פחות. יש כאן התעלמות מההדרה של ציבור לאומי שמרני ממוקדי הכוח, כאילו בסך הכול שני ניצים רבים ביניהם. נו, באמת. מתי שרף הימין את המדינה כפי שאירע במחאות השמאל נגד הרפורמה במערכת המשפט? למחברים הפתרונים.

כינוי ממשלת הימין שביקשה לקדם מדיניות שעל בסיסה נבחרה באופן דמוקרטי מתוארת בספר "שלטון כמעט חסר מעצורים". תיאור האליטות הישנות "המצויות בקרב מאסף" וחשות שהן מאבדות מכוחן ללא תיאור עומק של זוועות מוסריות, רדיפת אנשי ציבור, חוסר צדק ואכיפה בררנית שיטתית, הקשו עליי את הקריאה. קשה כך להתייחס כראוי לחלק מהניתוחים בספר. לא חסרים סיפורים על דמויות שאיבדו את כל עולמן וכל הונן לנוכח העוול של מייצגי 'ישראל הראשונה' או כל כינוי אחר שתבחרו.

תיאור ניסיונות הימין לממש את מדיניותם כ"ניצחון מחנאי", ולעומת הטענה החוזרת שוב ושוב שהימין מתבכיין אחרי עשרות שנות שלטון, כאילו הדיפ-סטייט הוא אגדה אורבנית, הם עלבון לאינטליגנציה. 

לאורך הספר חשתי שהמחברים מנתחים, אומנם בכישרון רב, ניתוח שנוח להם לקידום הרעיון שהם מבקשים לקדם: ברית המשרתים. היעדר הזיקה לשורשי הקיום היהודי של חלקים רבים מהשמאל, שנשברו עליו קולמוסים רבים, ודאי באנשי הרוח שבהם, חסר מאוד בספר.

אי אפשר לברוח מכך שרבים בשמאל החלו לראות במדינה יהודית וציונית מרכיב משני בזהותם, שלא לומר מרכיב זר ומנוכר. לא סתם הם כונו 'מחנה השלום'. יובל בלומברג כתב על כך בספרו 'מלכודת אוסלו'.

ללא הכרת ערכה של החברה החרדית ויצירת התנאים הראויים להשתלבותם, עם כל החומרות שבהם, כל פתרון פוטנציאלי וניסיון לתיקון יהיה פשוט חסר כל ערך

עם כל זאת עוד היה אפשר להתמודד, אך את הפרק על החרדים, "טרמפיסט במושב קבע", קשה לקרוא. "ציבור שאינו מאמין ערכית בערבות הלאומית". תיאור מבחוץ של בעיות החברה החרדית, הכולל הישענות על מדדים אמפיריים, יכול להישמע רציני. אך ההשתלחות הבוטה, התולה את שקיעתה חלילה של המדינה כולה בהמשך התחזקות העולם החרדי, פשוט מקוממת.

ללא הכרת ערכה של החברה החרדית ויצירת התנאים הראויים להשתלבותם, עם כל החומרות שבהם, כל פתרון פוטנציאלי וניסיון לתיקון יהיה פשוט חסר כל ערך.

המחברים אף מוסיפים בכיוון זה ומאשימים את תוכנית 'הפטריוטים' ואת ינון מגל בעידוד השתמטות מגיוס של חרדים למען שמירת 'הגוש האמוני'. כלומר לא אחריות לתהליכים מדודים ולא ברית ערכית ועניינית, אלא קידום השתמטות וזהו, כדי לשמר את הברית הפוליטית.

גורמים נוספים נמצאים תחת מתקפתם המושחזת של המחברים, וכך הם כותבים: "גם בציבור הציוני-דתי התפתחה תזת השתמטות משלו. בחוגים המגוננים על הברית הפוליטית של הגוש האמוני החלה לפרוח תאוריה הרואה בצה"ל איום לא רק על עולם התורה החרדי, אלא על ארץ ישראל ותקומת המדינה עצמה. על פי התזה הזאת, צה"ל מונהג על ידי מעין 'סוכנים זרים', שמייצגים את התנועה הפרוגרסיבית העולמית ולא את עם ישראל. גיוס החרדים לצה"ל, אם כן, איננו צורך ביטחוני, כי אם מזימה שתכליתה לפגוע בגוש האמוני, כחלק מהניסיון הפרוגרסיבי לעקור את האמונה מישראל וכו'".

יחליט הקורא בעצמו אם כל ביקורת נוקבת על מערכות המדינה ששנים פועלות באופן בעייתי היא קונספירציה או שמא פשוט מערכת הפעלה שאיבדה את חללית האם ויוצאת להתקפה אוטואימונית.

בכל מקרה ראוי להתמודד עם הטענות העולות בספר, אך ראוי גם לציין בראשית ההתמודדות הזו שהניסיון ליצור ברית רומנטית עם כל מי שמצד אחד פעלו בגבורה מיוחדת, אמרו "הנני" והתייצבו למען עמם אינה מספיקה. היא ראויה כמובן לכל ציון ושבח, אך אנו מחוברים כאומה על ידי זהותנו היהודית בלבד, ומחזיקי המורשת ושומרי תורתנו הם מרכיבים חשובים בברית הזו.

אל הברית של עם ישראל ייכנסו יחד כל מי שאימם יהודייה, ולא משנה כמה ימי מילואים עשו ועד כמה הם מצויים בשוק העבודה. לעיתים זה מרגיז, לעיתים זה מקומם, אבל כך זה בכל משפחה. 

יש הרבה בעיות וכשלים, ונפתור אותם רק באמצעות כבוד הדדי והכרת ערכו של כל חלק באומה.