העברת חוק הבוררות, המחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות שהייתה להם לדון בהסכמה בסכסוכים אזרחיים, הוציאה מדעתו את הממסד המשפטי והתקשורתי. זעקות השבר על 'מדינת הלכה' הן בעצם פחד של מונופול המשפט שרוצה להרוס כל מתחרה המאיים על שליטתו. שבירת המונופול המשפטי באמצעות הליך מהיר וזול היא צעד החברתי חשוב למען אזרחי ישראל וסיום מחלוקות.
השבוע עבר בכנסת התיקון לחוק בתי הדין הרבניים וסיפק לנו תצוגת תכלית מושלמת של הנדסת תודעה. אולפני הטלוויזיה, פוליטיקאים מן האופוזיציה ואנשי תקשורת הפעילו מכונת רעל משומנת היטב, המבוססת על בורות. נפתלי בנט, פוליטיקאי המאמץ פופוליזם כדרך חיים, מיהר לקבוע ברשתות החברתיות שמדובר ב"חרפה" המובילה ל"מדינה בתוך מדינה". הזיכרון הפוליטי הקצר מאפשר לו להתעלם מכך שהוא ומפלגתו הבטיחו פעם אחר פעם לחוקק בדיוק את אותו החוק. עיתונאיות כדוגמת מיכל פעילן מיהרו להספיד את הדמוקרטיה והכריזו על "לילה עצוב לכל נשות ישראל". יאיר לפיד ובני גנץ התחרו ביניהם בהשמעת סיסמאות נבובות על קץ חירויות הפרט ועל מחטפים בחשכת הלילה.
במסגרת עבודתי כאיש תקשורת ואקטיביזם אני בז לזעקות השבר הללו. קריאה פשוטה של לשון החוק מגלה מציאות הפוכה לחלוטין מתעמולת האופוזיציה. החוק החדש מבוסס על עקרון יסוד יחיד ומוחלט: הסכמה מלאה, חופשית ומפורשת של שני הצדדים לסכסוך. מדובר בהליך בוררות וולונטרי לחלוטין. נוסף על כך המחוקק הציב חומת מגן בצורת סעיפים האוסרים על בתי הדין לגרוע מזכויות מהותיות הקבועות בחוקי המגן של מדינת ישראל, דוגמת חוק שיווי זכויות האישה וחוק החוזים האחידים. החוק מציע כלי עזר אזרחי, נטול כל יכולת כפייה, המגן על נשים ועל צרכנים הגנה הרמטית, וכל זאת בניגוד לזעקות הקוזק הנגזל של פעילן.
אם כן, ההיסטריה בכלי התקשורת אינה נובעת מדאגה לזכויות אדם. היא נובעת מחרדה קיומית של מוסד מסואב השומר על כוחו. הניתוח הכלכלי מלמד אותנו עובדת יסוד: גופים ממשלתיים שונאים תחרות. כל מוסד ממשלתי מתפקד כמונופול דורסני בתחומו. משרד הפנים מחזיק במונופול מוחלט על הוצאת תעודות זהות ודרכונים. צה"ל מחזיק במונופול מוחלט על הפעלת כוח צבאי ועל ביטחון המדינה (ולכן אסף כלי נשק מכיתות הכוננות). חברת החשמל החזיקה עשורים במונופול ייצור האנרגייה. מונופולים ממשלתיים תמיד ייצרו שירות איטי, יקר ומנוכר וישקיעו הון עתק בחסימת מתחרים. מערכת המשפט האזרחית בישראל, ובראשה בית המשפט העליון, היא מונופול ממשלתי לפתרון סכסוכים לכל דבר ועניין החל משנת 2006.
שופטי בג"ץ והאליטה המשפטית שכחו לחלוטין את מטרת קיומם המקורית. מערכת משפט מוקמת בראש ובראשונה כדי לפתור סכסוכים בין בני אדם, לאפשר מסחר תקין ולהבטיח שלום חברתי. במקום זאת המערכת קיבלה עליה יומרה מגלומנית "לקדם צדק", לחנך את הציבור ולהנדס את החברה הישראלית על פי תפיסות עולם פרוגרסיביות. כאשר מערכת שוכחת את תפקידה ומתמקדת בהנדסה חברתית, אזרחי המדינה משלמים את המחיר בתורים אין-סופיים, בסחבת של שנים ובעלויות כספיות מטורפות. חברה בריאה, משגשגת ומתפקדת דורשת ריבוי אפשרויות לפתרון סכסוכים. ככל שיהיו לאזרחים יותר כלים, יותר ערכאות ויותר מנגנוני בוררות זמינים, כך החברה כולה תרוויח. תחרות משפרת את השירות ומורידה מחירים. המערכת המשפטית מתנגדת לחוק בתי הדין הרבניים משום שהיא מתחלחלת מעצם הרעיון של תחרות מוסדית המציעה חלופה יעילה למנגנון המסורבל שלה.
ההיסטוריה של המאבק להעביר את החוק הזה חושפת את עומק הדורסנות של המונופול. עד שנת 2006 בתי הדין הרבניים דנו כדבר שבשגרה בדיני ממונות בהסכמת הצדדים. המערכת עבדה היטב ושירתה ציבור עצום שמצא בה פתרון מהיר ואיכותי. ואז הגיעה פסיקת בג"ץ בעניין פלונית (פסק דין אמיר). בית המשפט העליון, באקט של אקטיביזם שיפוטי בוטה, שלל מבית הדין הרבני את סמכות הבוררות הזו. הסיבה לפסק הדין הייתה מאבק כוח טהור והרצון להיות מונופול. שופטי העליון כפו על הציבור הישראלי את האקטיביזם שלהם, המאפשר לשופט לבטל חוזים כתובים על סמך פרשנות סובייקטיבית של "כוונת הצדדים". הלכה זו ריסקה את הוודאות העסקית בישראל. הציבור, שחיפש ודאות, מצא מקלט בבתי הדין הרבניים שפסקו על פי הכתוב בחוזה ובדין התורה. בג"ץ זיהה את בריחת הלקוחות ואת קיומו של מוסד סטטוטורי מתחרה המאפשר לחמוק מהרציונל השיפוטי שלו, ופשוט חיסל אותו. פסק דין אמיר היה סיכול ממוקד של מתחרה עסקי מסוכן.
החוק שאושר השבוע מחזיר את הכוח לאזרחים ומעורר פניקה כלכלית אצל עורכי הדין והשופטים האזרחיים. בניגוד לבורר פרטי או לבית דין לממונות פרטי, הפועלים בצילו המאיים של חוק הבוררות הרגיל, החוק החדש מעניק עצמאות וסופיות. בורר פרטי יודע שפסק הדין שלו חייב לקבל אישור של שופט אזרחי כדי להיכנס להוצאה לפועל. מערכת האיומים הזו מתמרצת בוררים פרטיים לאמץ את עקרונות היסוד של השיטה החילונית ולהתכופף בפני עליונות השופטים. החוק החדש קובע כי פסק דין אזרחי של בית הדין הרבני, שניתן בהסכמה, הולך ישירות להוצאה לפועל בלי לעבור דרך המסננת הפטרנליסטית של בתי המשפט.
היתרון הכלכלי של בתי הדין הרבניים הוא עצום. דין התורה אינו מכיר בעקרון "התקדים המחייב" המשתק את המשפט האזרחי. בבתי המשפט של המדינה שופטים כבולים להררי פסיקות ותקדימים קודמים. ניווט בסבך התקדימים הזה מחייב שכירת עורכי דין יקרים להחריד, המשקיעים שעות ארוכות בכתיבת סיכומים משפטיים מנופחים. בבית הדין הרבני הדיינים בוחנים את עובדות המקרה הספציפי ואת שורת הדין ללא צורך בסריקת מאגרי פסיקה אין-סופיים. דיינים מעולים ומחוברים לשטח המכהנים כיום במערכת, דוגמת הדיין אברהם זרביב, מביאים לאולם הדיונים עממיות וגדלות בתורה מתוך אהבת הבריות, שכל ישר ושאיפה מובהקת לפתרון מהיר של הסכסוך גופו. הגישה הזו מקטינה דרמטית את תפקידו של עורך הדין בהליך.
התוצאה הישירה: ההליכים נעשים מהירים באופן חסר תקדים, והעלות הכספית לאזרח צונחת דרמטית. מאפיינים אלו הופכים את בתי הדין לאטרקטיביים בצורה בלתי רגילה למתדיינים. הגידול הצפוי בנפח הפעילות של בתי הדין יבוא ישירות על חשבון הממסד הקיים, וזהו בדיוק התרחיש המדיר שינה מעיניהם של בכירי המערכת המשפטית.
הייאוש והתסכול הכרוכים בניהול תיק אזרחי בבתי המשפט מוכרים לי היטב מעבודתי המקצועית כעורך דין. סכסוך כספי פשוט על הפרת חוזה שכירות או מחלוקת עסקית הופכים למסע עינויים של חמש שנים (ולפעמים עשר עד מתן פסק דין). האזרח נגרר לדיוני קדם-משפט עקרים, נאלץ לשלם הון תועפות למומחים ולעורך הדין, משלם אגרות מטורפות ומאבד ימי עבודה ושעות שינה. המערכת סוחטת את הצדדים עד שהם מסכימים לפשרות כפויות מתוך תשישות פיזית ונפשית.
את ההבדל התהומי בין המערכות חוויתי על בשרי באירוע אישי שמלווה אותי עד היום. לפני כמה שנים חבר קרוב וטוב שלי השאיל לי את רכבו הפרטי באופן קבוע כטובה אישית וללא תמורה. באחת הנסיעות השגרתיות שלי ברכב אירעה תקלה פתאומית, ומנוע הרכב נשרף לחלוטין. מצאנו את עצמנו בלב סכסוך אזרחי קלסי, המערב נזק כספי כבד של עשרות אלפי שקלים ורגשות עזים של החברות שלנו שנקלעה למשבר. לו פנינו לבית משפט אזרחי, היינו נגררים לשנים של הגשת תצהירים, הזמנת חוקרי תאונות ומהנדסי רכב ותשלום שכר טרחה שהיה עולה על ערך המנוע עצמו. החברות שלנו הייתה נרמסת ונמחקת תחת גלגלי המשפטנים.
במקום להיגרר לתהום הזאת החלטנו לפנות יחד אל הרב דוב ליאור, כדי שישמש פוסק ויגיד לנו מה לעשות על פי דין תורה. המהירות שבה התנהל ההליך הייתה עוצרת נשימה. התייצבנו לפניו והצגנו את העובדות הפשוטות ללא צורך במייצגים. הרב ליאור, בחריפותו האינטלקטואלית ובבקיאותו העצומה בדין, ניתח את הסוגיה. הפסיקה היבשה על פי שורת הדין קבעה כי בהיותי שואל חינם, ובנסיבות שבהן המנוע נשרף במהלך שימוש סביר (מתה מחמת מלאכה), אני פטור לחלוטין מתשלום.
אך גדולתו של דיין אינה מתבטאת רק בפסיקת החוק היבש אלא בהבנת המרקם האנושי ובייעוץ חכם המכוון לשלום חברתי. הרב ליאור הבין שעמידה על שורת הדין תותיר את חברי עם נזק כבד ואת החברות שלנו מרוסקת. שאלתי אותו אם הוא יכול בכל זאת לקבוע סכום פיצוי התנדבותי שעליי לשלם "לפנים משורת הדין", פשרה מוסרית המרפאה את הקרע, והוא פסק סכום שבתוך כמה דקות שילמתי במלואו, והמחלוקת נפתרה כלא הייתה. פחות מ-24 שעות חלפו מרגע שהרכב נשרף ועד שהתרעומת התפוגגה לחלוטין והחברות שלנו שבה על כנה והתחזקה. זמינותו של בית הדין הרבני, היעדר הבירוקרטיה והשאיפה הכנה לפתרון אמיתי של הסכסוך הם שהצילו אותנו.
הטענה כי משלוח הזמנה לדין מטעם מזכירות בית הדין יוצר "לחץ ממלכתי" ופוגע ברצון החופשי היא לעג לאינטליגנציה. אזרח המקבל מכתב התראה מאיים מעורך דין, הכולל דרישות לתשלום הוצאות משפט דמיוניות וזימון לבית משפט שלום, חווה לחץ אגרסיבי פי כמה. ההזמנה מבית הדין מציעה חלופה שקופה ומסודרת המותנית בהסכמה מלאה. פתיחת מסלול התנדבותי נוסף מרחיבה את חופש הבחירה של האזרח ומונעת ממנו להיות שבוי בידי גילדת עורכי הדין.
המאבק סביב חוק בתי הדין הרבניים אינו עוסק בדת, והוא אינו עוסק בזכויות נשים. זהו מאבק ליברלי על הזכות של אזרחים חופשיים להתאגד ולבחור את המסגרת שתנהל את ענייניהם דווקא בשעות הכי קשות של מחלוקת על כסף. מי שמבקש לכפות על כלל האזרחים להשתעבד למונופול משפטי יחיד, יקר ומנותק, אינו מגן על הדמוקרטיה – הוא מגן על עריצות פקידותית.
עלינו לדחות את קמפיין ההפחדה של הפוליטיקאים ושל אולפני החדשות ולברך על כל צעד ששובר מונופולים, מחזיר את הכוח לאזרח ומרבה שלום ופתרון סכסוכים מהיר בחברה הישראלית, ואפילו מרים את קרן משפט התורה היחיד שנתן לנו בורא עולם.