אלפי שנים דנו בתי הדין הרבניים בדינים אזרחיים. עוד לפני כינונה של מדינת ישראל, משפט התורה ניהל את חיי הלאום היהודי. מה ששימר את היהודים כלאום ואת שאיפתם לשוב אל ארצם, הייתה יכולתם לשמר את תרבותם הלאומית כתרבות מובחנת וייחודית. כך, שעם הקמת מדינת ישראל, היא מצאה לפניה מוסד היסטורי־לאומי, שלא נזקק לקבל ממנה את אישורה לקיומו. ניסח זאת בבהירות שופט בית המשפט העליון, צבי טל:
"לא מדינת ישראל הקימה את בית הדין הרבני. בית הדין הרבני קדם לתקומתה של מדינת ישראל… המחוקק הישראלי, כאשר בא בשנת תשי"ג (1953) לקבוע תחום שיפוטם של בתי דין רבניים, מצא גם הוא לפניו בתי דין קיימים ועומדים. חוק שיפוט בתי דין רבניים אינו מקים בתי דין רבניים. הוא אך נותן גושפנקא ממלכתית לשיפוטם של בתי דין הקיימים זה מכבר".
בארץ ישראל, גם בעת השלטון העות'מני והמנדט הבריטי, דנו בתי הדין בענייניים אזרחיים. מאז קום המדינה, במשך עשרות שנים היו בתי הדין הרבניים דנים בדיני ממונות מכוח חוק הבוררות, כאשר הצדדים היו חותמים על שטר בוררות, ופסקי הדין היו נאכפים לאחר שאושרו בבית המשפט המחוזי. כל זה עד לפסק הדין "סימה אמיר" שניתן בשנת 2006. בתיק זה פסל בג"ץ את בתי הדין לשמש כבוררים, בטענה שהמחוקק אינו מסמיך אותם לכך. פסיקה זו חוללה שינוי יסודי וגזרה על בתי הדין הרבניים להפסיק את אשר נהגו מקדמת דנא, לדון בענייני ממון.
כחודש לאחר פסיקה זו הגיב עליה בית הדין הגדול באחד מפסקיו והגדיר אותה "פגיעה קשה בסטטוס־קוו וביחסי בתי הדין עם בתי המשפט". בכנס הדיינים בשנת תש"ע מתח פרופ' אליאב שוחטמן ביקורת קשה על פסיקת בג"ץ, תוך שהוא מציב את מתווה הפתרון: "על המחוקק לומר את דברו ולהחזיר לבתי הדין הרבניים את מעמדם מימים ימימה. זהו צורך של הציבור שומר תורה ומצוות במדינה, הנצרך – מבחינה הלכתית – לשירותיו של בית דין קבוע (הנבחר על ידי המדינה ורשויותיה, ומכוח הסכמת הציבור), הדן דין תורה, לצורך הכרעה בסכסוכים אזרחיים ועוד. זהו גם צורך של מדינת ישראל, כמדינה יהודית, לדאוג להמשך יישומו ופיתוחו של המשפט העברי על ידי הגופים השיפוטיים הממלכתיים שלה".
פסק הדין סימה אמיר היה שיאה של מגמה. הצמצום בסמכותם של בתי הדין הרבניים על ידי מערכת המשפט הוא תהליך שיטתי ומודע. ביטוי למדיניות זו ניתן למצוא בדבריו של השופט צבי ברנזון: "אין לשכוח כי מדובר בהענקת סמכויות לבית דין שמחוץ למערכת בתי המשפט האזרחיים הרגילים, וכידוע, סמכות כזאת יש לפרשה בצמצום ככל האפשר, ואם יש מקום לשני פירושים, עדיף את הפירוש המצמצם ולא המרחיב את הסמכות… אם פירוש זה מביא לצמצום הסמכות של בית-הדין הרבני, אני חייב לבחור בו".
למרות הביקורת על חדירת בג"ץ לתחומים לא לו, כמו זו שהביע, בין השאר, פרופסור פנחס שיפמן: "כסבור הייתי כי סמכות של בית דין, אם כי היא מחוץ לסמכות בתי המשפט הרגילים, טעונה פירוש על פי כוונת המחוקק", הכרסום בתחומי הפעילות של בתי הדין וההתערבות בליבת הפסיקה עצמה, על ידי בג"ץ, היו למעשה שבשגרה. בית הדין המיוחד, שתפקידו היה לדון במחלוקת ביחס לסמכויות בתי הדין מול בתי המשפט, "נקבר" על ידי שופטי בג"ץ. ביחס לפסק הדין של השופט אהרון ברק בעניין זה, כתב הרב הדיין שלמה דיכובסקי: "החלטתו של כבוד הנשיא סותמת את הגולל על בית הדין המיוחד, יהי זכרו ברוך". בנוסף, בג"ץ, בפס"ד בבלי כופף את בתי הדין לדון בממונות במשפחה שלא על פי דין תורה. השופט מנחם אלון כתב כי בית הדין הרבני אינו צריך ואינו יכול להיענות להחלטה זו: "שהרי אותה חלקה דלה, כבשת הרש, שנשארה בתחום סמכות שיפוטו, הוא צריך לדון בה, כפי שנהגו בתי הדין בישראל בכל הדורות, לפי המשפט העברי". בג"ץ "סימה אמיר" נטל מבתי הדין את היכולת לדון בדיני ממונות בבוררות. בג"ץ "הבוגדת" נתן לגיטימציה לחוסר נאמנות במשפחה, וחייב את בתי הדין לדון כך. הפסיקות הללו ניתנו בניגוד לחוק הכתוב, בניגוד לעמדת המחוקק ובניגוד להסכמות שעמדו בבסיסה של מדינת ישראל.
תגובתם של בתי הדין לא הייתה חזקה דיה כדי לעצור את השטף. הייתה זו התקופה שבה גם שאר רשויות המדינה – הכנסת, הממשלה ומערכות כמו הצבא והמשטרה – עמדו גם הם תחת כרסום מתמשך בסמכויותיהן על ידי מערכת המשפט. במשך 20 שנה ניסו חברי כנסת רבים להשיב לבתי הדין את הסמכויות. ללא הצלחה. חלפו שנים והתודעה חלחלה, כי המערכת המשפטית מנסה להגדיל את כוחה על חשבון הרשויות האחרות. כחלק מהתובנה, גם בתי הדין החלו לנסות שוב להשיב את אשר נלקח מהם שלא כדין. האוטונומיה השיפוטית שעוגנה על ידי המחוקק עלתה ביתר שאת על שולחן הכנסת. היכולת לדון בדיני ממונות בהסכמה, שכבר 20 שנה עמדה על שולחן הכנסת, החלה להתקדם בצעדים משמעותיים בהצעת חה"כ משה גפני ובקידום מקצועי ויעיל בוועדת החוקה בראשות חה"כ שמחה רוטמן.
הצעת החוק מקדמת את המציאות קומה נוספת. היא מעניקה לפסק הדין של הדיינים תוקף משפטי. הכניסה לבית הדין נשארה מותנית בהסכמת הצדדים אולם משנכנסו לדין יקבל פסק הדין מעמד משפטי. זהו המשך טבעי להבנה כי דיון בבית דין רשמי, מקצועי, ומפוקח, סופו יהיה פסק דין בעל תוקף משפטי.
החוק שעבר כעת במליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית, מתקן כאמור עוול היסטורי בהשבת יכולת השיפוט לבתי הדין הרבניים, שנלקחה מהם שלא כדין; הוא עונה על צורך של אנשים המבקשים להסדיר את ענייניהם האזרחיים על פי עולם הערכים וסולם העדיפויות התורני; והוא יוצק משמעות ותוכן להיותה של ישראל מדינה יהודית הנותנת מקום למשפט התורה. חוק זה הוא בדיוק מה שנדרש לפיתוח עולם שיפוט תורני, בעידן שבו הריבונות היהודית חזרה להתקיים. הוא מאפשר לפתח את תפיסת הצדק של התורה בצורה קוהרנטית ולא מבוזרת, ולייצר התאמות לעידן ריבוני מתוך מנגנון פנימי וללא כפיפות חיצונית. הוא חוק של שוק חופשי, שבו רק שיפוט שיקרין צדק מרומם יוכל למשוך אליו אנשים. החוק יעשיר ויאתגר את תפיסת הצדק ואת מערכת השיפוט הישראלית, ובכך יתרום למתח אינטלקטואלי חיובי ומפרה.
הגמרא במסכת מגילה מביאה הסבר לסדר הברכות בתפילת העמידה "ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'. וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים שנאמר 'ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך' וכתיב 'ואשיבה שופטיך כבראשונה'". בלשון פשוטה, על פי הגמרא, סדר הברכות בעמידה, משקף את סדר הגאולה. בתחילה, ברכת הארץ, ביטוי ליצירת שפע גשמי בארץ ישראל, לקראת שיבתם של בניה אליה. לאחר ברכת הארץ, הבנים שבים לארצם והדבר מבוטא בברכת קיבוץ גלויות. ולאחר מכן מגיע עידן השבת המשפט. ברכת הארץ ב"ה נתקיימה בנו – עגלה קניות בערב שבת מכילה כמעט כמו סעודת שלמה בשעתו. ברכת קיבוץ גליות נתקיימה בנו וכל יהודי הרוצה יכול למצוא את מקומו בארץ הקודש. עכשיו הגיע עידן השיבה שופטינו. העידן של ברכת השיבה שופטינו צועק מכל מהדורת חדשות ומכל דיון בכנסת. נראה כי אכן הגיע הזמן לקידום השבת משפט התורה.