אברהם אליצור, עורך באתר "מקור ראשון" ובמוסף השבת, בוגר ישיבת בית אל, סופר וכותב חד-עט ברשתות החברתיות, פרסם לאחרונה פארודיה קצרה שנקראת "עדכון לתורת הרב קוק":

הַצַּדִּיקִים הַטְּהוֹרִים אֵינָם קוֹבְלִים עַל הָרִשְׁעָה, אֶלָּא מַצִּיבִים מוּלָהּ מַרְאָה. אֵינָם קוֹבְלִים עַל הַבַּעֲרוּת, אֶלָּא אוֹמְרִים שֶׁזֶּה וָוֹטְאַבָּאוּטִיזְם. אֵינָם קוֹבְלִים עַל הַכְּפִירָה – אֲבָל עַל הַפְּרוֹגְרֶס קוֹבְלִים, וְעוֹד אֵיךְ.

במילים קצרות, סאטירה חדה, הוא מעביר מסר לעגני.

זו סאטירה מוצלחת. אבל מה שעומד מאחוריה הוא דבר עמוק ורציני מאוד: עיוות של ממש בהבנת תורתו של הרב קוק, עיוות שהפך את אחד מלוחמי התורה הגדולים של הדורות האחרונים – לפוסטר של אהבה שטוחה.

והאמת, שהעיוות הזה לא מיוחד לאליצור – אלא לדור שלם, שהתרגל להתרפק על אהבת ישראל ללא הסלידה מהסיגים, מהבעיות, מחוסר הצניעות והעדר הקדושה שמלווה את דורנו בהמון סוגיות.

איך קרה שהרב קוק הפך לפוסטר?

את שיטת הרב קוק רגילים לתפוס בתור אהבה רגשית, לבבית, מין תכונה טבעית בלתי נשלטת. סיפורים רבים נתפרסמו אודות מידת האהבה העצומה שלו, והמסקנה העולה מהם היא שרק מעטים הגיעו אף לחלק ממנה. מצטטים סיפור על הרב: "מוטב שניכשל באהבת חינם, משנכשל חלילה בשנאת חינם" (מלאכים כבני אדם, עמ' 397) ועוד משפטים מחלקי פסקאות, והמשפטים הללו הפכו להיות סיסמאות מובילות דרך.

כמו שנראה, אי אפשר בציטוט סיסמא אחת למצות שיטה. המצטט משפט כזה כשהוא מוצא מהקשרו ומוקצן – חוטא הן לאמת והן למי שאמר אותו.
מה שמתברר כשפותחים את הכתבים, לא את הפוסטרים וספרי הציטוטים החלקיים, הוא תמונה שונה בתכלית.

"אנכי דווקא הייתי עוסק בשמאל הדוחה"

הרב קוק כתב באגרת מפורשת (אגרות ראי"ה ד, אגרת א'קפב):

"ובעיקר הדבר, האמין לי יקירי, שאלמלי מצאתי מהמשפיעים על חיי הציבור בארץ ישראל, כאלה שהם עוסקים בימין המקרבת – יכול להיות שאנכי דווקא הייתי עוסק בשמאל הדוחה, שגם היא צריכה לגופה של מלאכת הקודש."

הרב לא אמר שאין צורך בשמאל הדוחה. הוא אמר שהוא עצמו אוחז בימין המקרבת – כי אין מי שיעשה זאת מלבדו. אלו שהפכו את דבריו למדיניות של אהבה בלבד, גנבו חצי תורה. הם עסוקים רק בימין המקרבת ושכחו כל ביקורת על החילוניות והטומאה הפושה ברחובותינו.

ולא רק זה. כשהרב נתקל בגילויים אנטי-דתיים בוטים, הוא לא היסס כלל. על אנשי עין חרוד ונהלל שקבעו את השבת ליום עבודה כתב: "עיר הנידחת" (להכות שורש – הראי"ה קוק וקק"ל, אברהם וסרמן ואיתם הנקין, עמ' 78). על גורמים מסוימים בתנועת הפועלים כתב: "מומרים להכעיס", "יבסקציה", (זרוע של המפלגה הקומוניסטית שפעלה באקטיביות ובכח לדיכוי יהדות) "תרבות נחשים צפעונים", "מרשיעי ברית כבימי אנטיוכוס" (שם, עמ' 83). לתושבי נהלל כתב: "בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף – שלא יבדל כל עם ישראל מכם ומתוצרותיכם. שובו וחיו" (שם, עמ' 82).

אלה לא ביטויים של מי שאינו קובל על הרשעה. אלה ביטויים של לוחם גדול נגד הרשעים והרשעה כולה.

הגבורה – לא חולשה, אלא עבודת ה'

הרב קוק כותב: (אורות הקודש ג, עמ' שלד):

"מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדיעות הרעות, להדבק בו ולפגמו… ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולת הקליפות."

הקבילה על הרשעה, העמידה מול הרע – אינן חולשה. הן סנדל לנשמה. הן ההגנה הבסיסית מפני זיהום. ומי שחסר לו החוש הזה – פתוח לכל השפעה רעה.

יתרה מכך – הרב קוק עצמו קבע שבהכרעה בין גבורה מוגזמת לאהבה שלא במקומה, עדיפה דווקא הגבורה המוגזמת כדי לא לקלקל את הטובים. ובלשונו: בירור הרשעה צריך לבוא "בתחילת ברייתן יחד עם" שנאת הרשעים עצמם. "רק אחר כך היא מתמתקת על ידי כח הדעת ומתבררת" (שמונה קבצים, קובץ ח, רכח). וכל מי שמנסה לדלג על השלב הזה ולפתוח ישר במדרגה האצילית? סופם "שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הווייתה של שנאת הרשעה במידה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה".
זו לא רק אמירה. זו אזהרה. ואזהרה שמתגשמת לנגד עינינו.

מדוע לא מלמדים את זה?

כאן השאלה הבוערת. מדוע בבתי המדרש של הציונות הדתית לא מלמדים את צד הגבורה ובירור הדרך שבתורת הרב קוק? מדוע הספרים פתוחים תמיד על אותן פסקאות של אהבהלכל?

התשובה כואבת: כי מדרגת האהבה העליונה של הרב קוק הפכה לתירוץ. מדרגה שהרב עצמו כתב עליה "עבודה גדולה ומאירה היא" – מדרגה שהוא עצמו הגדיר ככזו ש"צריך כח גדול וטהרה עצומה לייחוד נשגב זה" -הפכה להנחיה שגרתית לכל תלמיד. כאילו כל בן-ישיבה בן עשרים הוא צדיק עליון שיכול להפריד בין הנושא לנשוא, בין הרשע לרשעתו. אסור לוותר לעצמנו על כל שאיפות הגודל ועבודת יראת השמיים, בשם האהבה העליונה לכל ולימודי הזכות, שהופכים להיות כניעה אל התרבות.

את הדברים האחרונים ששמעתי מהרב דרוקמן לא אשכח לעולם

הרב קוק עצמו חילק במפורש: הצדיקים העליונים אכן "מלאים חסד, ומלמדים זכות גם על הרשעים". אבל הצדיקים שאינם גמורים – "הם בשביל כך מלאים קצף ושנאה על הרשעים, ואוחזים במידת הדין". וההמון? "כל מה שהאדם הוא יותר המוני, איננו מוכשר להפריד בין הנושא והנשוא, ועל כן למטרת התעלותו, מוכרח הוא לבסס את מעמדו על שנאת הרע" (אורות הקודש ד, עמ' תצז).

כלומר: הרב קוק עצמו קבע שרוב הציבור צריך בירור חד מול הרע כשלב ראשון. ומה שלימדו אותנו? רק את השלב האחרון – שלב שמיועד ליחידי סגולה בלבד.

חייבים להמשיך את הדרך של הרב קוק.

איך ממשיכים את הרב קוק? יש שלומדים את עולם המחשבה שלו. יש שמצטטים אותו, זה קורה המון. אבל מי עוסק בפועל בהטמעת התורה במרחב הציבורי: פוליטיקה, משפט, תקשורת,כפי שהרב עצמו עשה? הרב קוק לא רק לימד זכות. הוא נאבק כנגד חילול שבת בכל רחבי ארץ ישראל. הוא תבע מהקק"ל להתנות חוזי חכירה בשמירת שבת. הוא דרש מדיזנגוף חוקת שבת בתל אביב. הוא איים על מתיישבים בחרם על תוצרותיהם. הוא כתב להנהלה הציונית: "אנו דורשים מקרן היסוד שלא יעזור להם אפילו בפרוטה אחת… ולא יטמאו את האוויר של ארץ ישראל" (אגרות ראי"ה, מובא בספר 'להכות שורש').
הוא כתב מאמרים ללא הרף ושיגר מכתבים ואגרות לכל עבר כדי להפיץ את שיטתו ולהוכיח, בכל הדרכים את כל מי שרק יכל.
זהו הרב קוק. לא הפוסטר הפלקטי שנמרח על כל קיר של סניף.
אנא למדו את הרב קוק בשלמות, קראו לעומק את ספרי האגרות ולמדו את יסודות השיטה הרוחנית של הרב קוק – באמת.

לימוד זכות ומאבק – אינם סותרים

הרב קוק מלמד אותנו שבהבחנה עמוקה אין כאן סתירה. לימוד הזכות דווקא מאפשר מאבק נכון ומושכל, מדויק ומועיל, ולא התלהמות גרידא. שכן הוא מבחין בין החלקים הטובים לרעים, ומברר על מה בדיוק המאבק. אבל הוא כתב גם: "אני עושה קולות ורעשים על הטומאה במקום הנצרך, אלא שאני מדבר דברי בסדר ובנחת" (אגרות ראי"ה, אגרת תקנ"ה).

מה המסקנה?

אליצור, כדרכו, בוחר בציניות במקום בבירור. הסאטירה שלו אולי חדה, אבל היא עצמה חלק מהבעיה שהוא מתיימר לחשוף: קל מאוד ללעוג על מי שלא קובל על הרשעה, הרבה יותר קשה לקום ולעשות זאת בעצמך. מי שמסתפק בפארודיה ציניקנית במקום בתוכחה של ממש – אינו עושה כלום. נוצרה תרבות שבה הקבילה על הרע נתפסת כחולשה, כגסות, כחוסר אמונה. נוצרה תרבות שבה בירור עמדות הוא חטא, ו"אהבת ישראל" הפכה ממידה קדושה – לאסטרטגיית הימנעות.

הרב קוק לא חשב כך. הוא ידע שהאומה "יכולה לשנוא כשם שהיא יכולה לאהוב, ושנאתה, אוי, כמה מרה היא, כמה מכאבת". אבל ידע גם שמידת הגבורה הזו חיונית "למען עמדתה וקיומה, כדי להחזיק את נשמתה לדור דורים". ואת הגבורה הזו "לא תפתור תוספת אהבה", כי היא מוצדקת וחיונית. הפתרון היחיד הוא קריאה למי שנתרחק – לשוב בתשובה.

למי שרוצה לצלול לעומק הסוגיה, אני ממליץ בחום על סדרת הראיונות "ראי"ה נכונה" – בה הרב אביעד גדות מראיין את הרב אברהם וסרמן, מחבר "להכות שורש", ופורש את המשנה השלמה של הרב קוק בסוגיה.

השעה דורשת מאיתנו להחזיר את מידת הגבורה למקומה. לא קנטרנות חלילה – אלא בירור דרך שהוא סנדל לנשמה. עמידה שמגינה על הטוב, שמבררת את האמת, ושבלעדיה גם האהבה נעשית חסרת שיניים. כי האהבה לא יכולה להתקיים בלי גבורה אדירה של עמידה מול הרוע.