האחים לבית אורבך

איתן, אח אהוב ומתוק בעל אנרגיות אין-סופיות שעומסות על כתפיך רבות. אנחנו שומעים עליך
דברים ידועים וגם דברים חדשים, אבל בעיקר נדהמים לגלות שאף על פי שידענו בין כמה דברים
אתה מג׳נגל, לא באמת תפסנו עד כמה זה בלתי אפשרי.
כששוחחנו תיארת את הכול בקלילות שלך. עוד חבר קרוב שאתה תומך בו, עוד הרחבה של 'עולם
קטן', עוד משהו לילדים, עוד פרויקט של הגמ״ח, רכיבה בשישי, בישולים לשבת. בדיעבד נראה
שאולי לא הבנו כמה דברים אתה עושה במקביל כי דיברת כל כך מהר, ולנו כנראה התפספסה
הגדולה שבתוך הפשטות.
ואז הגיעה המלחמה, ובנית בעשר אצבעותיך את ההגנה על החוות. מההתייצבות הפשוטה בחווה
של צוריאל ואורה עם פרוץ המלחמה, עבור לגיוס מתנדבים נוספים למילואים, ועד לתפקיד מ״פ
חוות. כאן כבר היה ברור שאתה שותף ומוביל תהליך גדול וחלוצי בתמיכה אין-סופית של נחמה
והילדים. חלוציות שדומה לחלוציות של סבא אהרון וסבתא חיה, שהקימו את בית יהושע, יישוב של
חומה ומגדל.
מגיעים לכאן עוד ועוד חוואים אבלים, כואבים את לכתך, נכנסים לכאן שכניך במדי ב׳, אלה שגייסת
להצטרף למשימת ההגנה על החוות, ומתחוור עד כמה התפקיד הזה היה ברוח שלך: אחריות מלאה
לצד גיוס אחרים ושותפות קרובה.

דאגנו שמא מרוב עייפות תירדם חלילה על ההגה בדרכך אל המילואים או בחזרה לביתך. היית עייף
תמיד, שותה עוד כוס קפה ועוד אחת, מנצל כמה דקות לנמנום שהוא בעצם שינה חטופה אך עמוקה.
אבל בשיחות איתך היית רענן, צחקן וחיוני כתמיד, ולא ייחסת שום חשיבות לעניין. בשיחות כמובן
תמיד עשית עוד משהו במקביל. היה קל לזהות, כי אז קצב הדיבור היה מעט איטי יותר.
למרות העומס הגדול הלב הרחב שלך קיבל עליו עוד משימה. בשבעה נדהמנו לגלות שאתה עדיין
לומד את הדף היומי (או המרדף היומי) ואפילו מעביר שיעור מפעם לפעם. חשבנו שבמלחמה הנחת
לזה לטובת המשימה החלוצית שלך. משימה חלוצית בשבילך הייתה עד הסוף: ממש לא היית רק
השומר בחווה. רעית את הצאן, בישלת, שטפת כלים, ישבת עם הנערים ודאגת לשלומם.
תמיד בשמחה גדולה. היית עקשן גדול, אבל בחן, ובזכות החן הזה הצלחת להדביק אחרים במה שקיבלת
עליך.
במפעל של השמירה על החוות יצא שהיית גם דמות חינוכית, ושמשת לנערים כתובת ודגם. זו ממש
לא הייתה המטרה של המשימה שלך, אבל כך התגלגלו הדברים. אימא ואבא קראו לך איתן על שם
במי, הכינוי של אברהם יהודה, אחיו של אבא שנפל לפני 58 שנים. "איתן האזרחי הוא אברהם". וכמו
אברהם ושרה שלקחו איתם במסעם לארץ כנען "את הנפש אשר עשו בחרן", גם אתה עשית נפשות
רבות, ובעקיפין רבים דבקו בך.
היית איש של תפילה. הקפדת תמיד על תפילה במניין, וקולך ליווה תמיד את החזן. היית גבאי מסור
ועברת בין בתי הכנסת בבית שאן, כי אהבת נוסחים שונים, ובעיקר אהבת מפגשים עם אנשים.
הקשר שלך עם אימא ואבא היה קרוב, ובאהבה גדולה יזמת עוד ועוד מפגשים משפחתיים. הבית
שלך ושל נחמה היה אבן שואבת לכל האחיינים, שמחכים להגיע בשבתות, ובעיקר בחופשות.
במפגש האחרון שלנו אמרת: ״לא פשוט להיות איש פשוט״. אבל אתה היית איש פשוט במובן העמוק
של המילה, בלי יומרה ובצניעות אמיתית. לנו קשה להקיף חיים מלאים של ״איש פשוט״ כמוך.
האמת היא שהקושי לפספס הוא תכונה שלך, תמיד היה חשוב לך להיות מעודכן. השאלה האחרונה
שלך בקבוצת האחים הייתה: ״רגע, מה אני מפספס״. ענינו: תנוח.
איתני, התרגשת מאוד מהקמת החווה בהר בזק. חלמת על הרחבתה. הזמנת אותנו לבקר בה.
שלמה סקולסקי כתב בשיר ראש פינה "אין כובשים את ראש הסלע – אם אין קבר במורד". אירע
אסון גדול וכאב עצום: נבחרת להיות הקבר במורד.
מתגעגעים לאין-קץ ומקווים להצליח להאיר את אורך.
אוהבים, האחים