הרב ראובן ששון

בעולם האמונה ועבודת ה' אנו מוצאים ערכים סותרים. מצד אחד בשעה שאנו מתבוננים על רוממותו יתברך שמו ושלמותו, נראה כי עיקר עבודתנו צריך להיות תפילה והתבטלות אליו יתברך. מצד שני אנו יודעים גם על חובתנו לקבל אחריות
לעולם ולפעול בו בעוז. סתירה זו קשורה לסתירה כביכול בין ביטחון להשתדלות, שמצד אחד יש לבטוח בה' שהוא המנהיג את הכול, ומצד שני האדם צריך להשתדל בענייני חייו.

דרכים רבות ניתנו ליישוב הערכים הנראים סותרים. נציין כאן יסוד אחד, הקשור לדרכי פעולתו של יעקב אבינו מול עשו. היסוד הוא שעצם קיומן של סתירות אלו קשור למהות עם ישראל, כיוון שעם ישראל הוא הממוצע בין עליונים לתחתונים.
יסוד עמוק זה רמוז בדברי רבי עקיבא, "חיה אחת עומדת באמצע הרקיע ושמה ישראל" וכו', (על פי פרקי היכלות רבתי לא, ד).

סוד העניין הוא שישראל הם בחינת ממוצע בין האור והשפע הא-לוהי ובין הנבראים. במובן זה יש לישראל
שתי בחינות של עבודה. עבודה אחת היא מצד היותנו חלק מהנבראים, ובמובן זה אנו בתחתיות ארץ, ועיקר עבודתנו לצאת מתוך מעבה החומר הגס ולהידבק בה' יתברך. עבודה זו מכוונת את פנינו כלפי מעלה, להביט לה' יתברך, להתקרב
אליו, לחזק את אמונתנו בו יתברך שאין עוד מלבדו ושהכול ממנו ולהתעצם בתפילה ובכל סדר העבודה הרוחנית המדבקת אותנו בו יתברך שמו.

העבודה השנייה נובעת מהיותנו חלק מרוממותו יתברך שמו. ישראל הם חלק א-לוה ממעל, ובמובן זה מצד נשמתם הם בחינת הארה היורדת ממרום להאיר לתחתיות ארץ. שלוחים אנו מאת ה' להאיר לארץ ולדרים עליה, לקרוא בשם ה' ולספר תהילת ה' בארץ. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ"(ישעיה מג, כא).

נבראנו לפעול בעולם, ללחום ברשעה ובטומאה החוצצת בין ה' ועולמו ולהתאמץ בכל עוז ללמד דעת ותבונה. במובן זה כלפינו כלפי מטה, אל כל הנבראים וכל היצורים, לתקן עולם במלכות ש-די. מעשים אלו דורשים מאיתנו להיות לאנשים,
גיבורי כוח, לא חלשים ורופפים אלא תקיפים ואיתנים.
אלו הם שני היסודות הראשיים בחיי עם ישראל, ושניהם נחקקו על ידי שני אבותינו הראשונים. אצל אברהם אבינו רואים אנו פעילות בלי גבול, עשייה עצומה מול כל העולם. הוא קרא בשם ה', לחם בכל טומאות העבודה הזרה, בכל
רשע ועוול ופעל לתקן עולם במלכות ש-די. אברהם, איש החסד, הריהו כתנועת החסד שפניה כלפי מטה. כמו המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך היה אברהם מביט למטה, אל כל הנבראים, ופועל להרימם ולקרבם לדעת ה' ויראתו.

לעומתו היה יצחק אבינו עולה תמימה. עקדתו, כך שיהיה קשור אל המזבח ללא פעולה מצידו, אפיינה את עניינו של יצחק במשך כל חייו. כך אנו רואים בתורה שיצחק אבינו הוא כמי שאינו בעולם, דבוק במקורו יתברך שמו, בתפילה ובביטול
מוחלט. לפיכך בכל הפרשיות שמדברות בו אין כמעט פעולה מצידו בעולם הזה, וכל הפעולות הנוגעות אליו נעשות בידי הסובבים אותו. כך בהבאת זיווגו על ידי אליעזר, וכך בעניין הברכות בין עשו ליעקב, שבו רבקה ויעקב ועשו היו בפעילות
רבה, ויצחק ישב בדבקות בה' וכמעט שלא עסק במעשים בפועל. יצחק אבינו היה כולו תפילה, מיסוד הגבורה, תנועת האש שפניה כלפי מעלה, בדבקות שלמה בה' יתברך.
שילובם של שני האורות, אור החסד ואור הגבורה, התקיים אצל יעקב אבינו.
מידתו של יעקב היא מידת הרחמים, מיזוג של חסד ודין, עשייה והתבטלות, מעשים ותפילה. יעקב אבינו מגלם בקרבו את השלמות בין השותפות עם הקב"ה ובין עבודת ההתבטלות אליו.

לפיכך מצינו אצל יעקב אבינו שבהתמודדות מול עשו שילב דורון, תפילה ומלחמה – הן התבטלות לה' בתפילה והן עשייה מצידו, בדורון ובמלחמה.
את הרמז לסוד השילוב שהופיע אצל יעקב ניתן לראות בהמשך הפרשה, כאשר מייד בבואו ארצה הוא בונה סוכות. באופן עמוק הסוכה אף היא מיזוג בין שני צדדים אלו. זהו עניין המחלוקת המשתקפת בסוגיות רבות במסכת סוכה, אם
הסוכה במהותה היא דירת קבע או עראי. אפשר שאלו שתי הבחינות שראינו בעבודת ה". 'קבע' עניינו חוזק וגבורה, עמידה איתנה ורבת רושם, ואילו 'עראי' הוא נופל ולא עומד, זקוק למשען ולסיוע. הקביעות מדגישה את אחריותו של
האדם ואת חשיבות בחירותיו ומעשיו, והארעיות מדגישה את התבטלות האדם לה' והזדקקותו לסיוע א-לוהי.

כיוון ששני הצדדים נכונים, אלא ששייכים לשני מקומות שונים בנפש, וכן לשני סוגי מצבים – פנייה כלפי מעלה ופנייה כלפי מטה – צריך האדם להכיל בתוכו את שניהם. מול העולם והבריות צריך עובד ה'; לעמוד עמידה של קבע, לא ליבוש
מפני המלעיגים, אלא להיות חזק ואמיץ לב בעבודת ה'. לעומת זאת בהיות האדם עומד נוכח פני ה', הוא צריך להיות רך ועדין, לבטל את ישותו אל מול נוכחות ה'
זו מידתו של יעקב, מיזוג החסד והדין, ההשתדלות והביטחון, המלמדנו לקיים את שני הערכים כאחד. על האדם לאחוז בדבקות שלמה בה' ובביטחון מלא, ועם זאת לדמות בנפשו כאילו הכול תלוי במעשיו, ועל ידי זה יפעל בכל כוח ועוז.
שנזכה לעבוד את ה' בשלמות ותמימות, ונזכה לגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!