סוכות.

היום בו עם ישראל כולו יוצא מהבית, מהחיים הרגילים, מהבסיס הטבעי.

מהמסגרות שכל יהודי ויהודיה בנה לעצמו במשך השנה.

יוצאים מהבתים, וחז"ל אומרים שיש במגורים בסוכה בחינת גלות שמכפרת.

וזה לכאורה הפוך מכל מה שאנחנו רגילים לדרוש

על הסוכה שמקיפה אותנו, על השמחה הגדולה, על הכניסה למצווה 'עם הבוץ שבמגפיים'.

אבל בעומק זה בדיוק העניין.

המחשבה שאפשר פשוט לומר 'החיים שלנו קדושים ואיזה כיף לנו' היא שורש כל נפילה.

היא מפספסת את השמחה האמיתית, את האור האינסופי שמתחדש כל הזמן,

היא רחוקה מאוד מהרגשת הקדושה שבטבע.

האמת היא שאנחנו מוסרים את הנפש,

יוצאים מכל מה שיש לנו.

מכל היציבות והקביעות, מכל מה שחשבנו כל הזמן.

יוצאים, מוסרים את הנפש. עוקדים ונעקדים,

ומגלים פתאום שזה לא בגידה בטבע הפנימי שלנו.

ההיפך הוא הנכון: אין דבר טבעי ומשמח לנו יותר מלהיות עבדי ה'.

לצאת אל צל השכינה, לחיות באור ה'.

רק אז מגלים שהחיים שלנו כולם,

הנפש, הטבע, הבוץ שבנעליים –

כולם בעצם אור עליון, קדושה עצומה.

חג שמח!