לאנשים רבים במדינה תהיה הסוכה בשנה הזו הסוכה הראשונה זה שלוש שנים. אנשים שפונו מהצפון ומהדרום ושבו הביתה בשנה הזו, אנשים שבית הקבע שלהם הפך למחלקות השיקום והם היו אושפיזין שאושפזו בסוכות בית החולים, וכמובן שבי השבי. אני זוכרת איך עמדנו בהושענא רבה ממש לפני שנה, 3,000 נשים בבנייני האומה, ופשוט צעקנו את שמותיהם של מי שהיו עתידים לשוב למחרת בבוקר אחרי שנתיים בשבי. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז יימלא שחוק פינו.
מהו השחוק הזה? הגמרא מספרת שלעתיד לבוא יבקשו הגויים להתחייב במצווה שתזכה אותם גם בגאולה, והקב"ה ייתן להם מצוות סוכה. אלא שאז הוא יוציא חמה מנרתיקה, שמש חמה מאוד, "וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא… מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהם שנאמר: יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (עבודה זרה ג ע"א).
האם תדעו, רחוק מכל מקום יישוב, לשבת בצל האמונה?
למה לא נתן הקב"ה לגויים את מצוות השבת, מצווה לא-פשוטה בכלל? למה לא הלכות כשרות או הלכות צניעות, הלכות שמגבילות את האדם ודורשות ממנו הרבה מאוד? ככל הנראה המבחן שמזכה בגאולה אמיתית הוא דווקא זה שכרוך ביציאה פיזית מהבית. האם גם שם תדעו להישאר אנשים רגישים לזולת, מחוברים למשהו רוחני, מקווים? האם תישארו, גם בחום בלתי נסבל, אנשים שמצלים על זולתם ומצילים את זולתם? האם תדעו, רחוק מכל מקום יישוב, לשבת בצל האמונה?
שלוש השנים הקשות שעברנו לימדו אותנו שיעור גדול בגאולת הנפש: גם הבית הבטוח ביותר בעולם עלול ביום אחד להפוך לדירת עראי, ואילו דירת עראי בתת-תנאים תגלה דווקא את הבית הקבוע שבלב, זה שהולך איתנו לכל מקום. "וצריכין להאמין ולידע, כי זאת הדירת עראי (הסוכה), הוא הקביעות ועיקר החיות לכל המקומות, וזה עצמו המכוון: שיהיה הדירת עראי יותר מכל הדירות קבועין שבעולם. כי עיקר החירות ממצרים, מבית עבדים, הוא שלא יהיה הנפש מקושר אל הגשמיות ויוכל לצאת מדירת קבע… למען ידעו שיש בכח מצווה זו לזכות לדעת ולהתדבק בבחינת החירות שהיה ביציאת מצרים" (שפת אמת תרנג לסוכות).
השפת אמת מסביר כאן דבר עצום: סוכה יכולה בקלות להיראות כמו משחק ילדים, כמו בית עץ שבונים ומקשטים אחת בשנה. אין לכם מושג, אומר השפת אמת, איזה כוח רוחני על-אנושי נצרב בילדיכם כשהם יושבים בסוכה. יום יבוא וכל אדם ירגיש במידה זו או אחרת את האדמה שתחתיו רועדת, את סוכתו נופלת. אבל אז תתעורר בו סוכת ילדותו ותבנה סביב הלב השבור דפנות שמצילות מפני רוח, צל באמצע שום מקום, סכך שרואים דרכו כוכבים גם עשרות מטרים מתחת לאדמה.
רק בניינים אפשר לשבור, אבל סוכה "אף על פי שנפלה, עדיין שם סוכה עליה"
לאנשים רבים במדינה צרובה בלב סוכה אחת נופלת, זו שנשארה לבדה לפני שלוש שנים בשמחת תורה. אבל נדמה שהקב"ה בחר דווקא את התמונה האחרונה הזו מבתים רבים כל כך שתלווה את מי שפונו, נחטפו או אושפזו הרחק מביתם תקופה ארוכה, תמונה שתזכיר להם שרק בניינים אפשר לשבור, אבל סוכה "אף על פי שנפלה, עדיין שם סוכה עליה" (מהר"ל).
"ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלים לאמור: צאו ההר והביאו עלי זית ועלי הדס ועלי עץ עבות לעשות סוכות! ויצאו העם ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם… ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות… ותהי שמחה גדולה מאוד… ויעשו חג שבעת ימים, וביום השמיני עצרת כמשפט" (נחמיה ח, טו–יז).
זהו תיאור של שבים משבי, בונים שוב סוכות, ואז? "שמיני עצרת כמשפט". בשמיני עצרת הבא עלינו לטובה השנה יתברר סופית מי זכה במשפט ההיסטוריה: מי שיכלו כל כך בקלות לבעוט באמונה ולצאת ממנה אבל בחרו לשבת בצילה, והיושב בשמיים, עם כל צבאותיו היקרים סביבו, מי שבכו איתנו שלוש שנים ארוכות, יצחקו סוף סוף.
