להרצאה של ליאת שור טהר קוראים 'העיקר סמוי מן העין', ציטוט הלקוח מהספר 'הנסיך הקטן', המכוון לכך שהדברים החשובים באמת אינם גלויים לעין כול. זהו גם המוטו של היחידה המבצעית של השב"כ, שבעלה יוסי הי"ד, שנפל ב-7 באוקטובר בקרב על קיבוץ מפלסים, היה סגן המפקד שלה.

להרצאה של מלכי גינסברג, אלמנתו של סא"ל אלי גינסברג הי"ד, שנפל באותו יום בקרב על קיבוץ בארי, קוראים 'לבכות ולהסתער', ושתי הנשים העוצמתיות הללו, שבוחרות בחיים מדי יום ביומו למרות האובדן, מדברות בהרצאותיהן על הבחירה הזו בשיחות כנות וחשופות.

לכל אחת מהן סיפור חיים יוצא דופן: ליאת ויוסי גדלו במשפחות שכולות, ומלכי איבדה את ארז, בן זוגה הראשון, כעשרים שנה לפני שאלי נפל. אלי ויוסי צמחו בשייטת ובחרו בקריירות צבאיות מפוארות ומפרכות כדי להגן על עם ישראל בארצו למרות המחיר ששילמו משפחותיהם. ליאת ומלכי, ששתיהן גידלו ארבעה ילדים בזמן שבעליהן בחזית, מבקשות גם להשמיע את קולן של נשות הקבע, שהגבורה שלהן סמויה מהעין הציבורית.

הן הכירו זו את זו רק אחרי 7 באוקטובר, כשמיזם הנצחה משותף לאלי ויוסי יצא לפועל, אבל ליאת ידעה היטב מיהי מלכי עוד קודם לכן: "הכרתי את מלכי הרבה לפני שהכרנו", היא נזכרת. "היא לא ידעה שאני קיימת, אני כן ידעתי מי היא. עמדתי בהלוויה של ארז לצד יוסי, שהיה אז לוחם בשייטת. הסתכלתי עליה מרחוק: יפה, צעירה ושבורה. כאב לי עליה. פחדתי. לא ממלכי אלא ממה שהיא ייצגה. ידעתי שזה יכול להיות הסיפור שלי ושזה עוד עלול להיות הסיפור שלי, כי בחיים לצד לוחם האפשרות הזו תמיד קיימת".

דברי על הים

"נולדתי למשפחת השכול", פותחת ליאת. "הורי אימי נרצחו בפיגוע אוטובוס הדמים כשהיא הייתה בת עשרים, והיא הייתה בפיגוע וניצלה. במשפחה של יוסי השכול הכה שלוש פעמים: יוסי נקרא על שם הדוד שלו, קצין בצנחנים שנהרג בפעילות מבצעית, וב-2001 רועי, אחיו של יוסי, נהרג בתאונה. "אחרי שיוסי נפל לא ישנתי בלילות", היא משחזרת. "באחד הלילות חיכיתי לבוקר וכתבתי לאחיו: איך הצלחתם לחזור לשמוח אחרי שרועי נהרג? זה נראה לי סוף העולם ושאין שום סיכוי שאני אשמח ואצחק שוב. הוא ענה לי שזה לוקח זמן, אבל זה קורה, והוא צדק.

"אני חושבת שזה בעיקר בזכות הילדים ובשבילם, אבל אני יכולה להגיד לך שכיום אני חוגגת את החיים שלי יותר ממה שחגגתי לפני שיוסי נפל. אימצתי את המוטו של יוסי, שחי כאילו אין מחר ואמר תמיד שצריך להגשים חלומות". כעת היא מגשימה חלק מהחלומות של הילדים, שלה וגם של יוסי. הרשת החברתית שלה מלאה בתמונות של טיולים עם הילדים ועם חברות במיאמי, בדובאי, בקוסטה ריקה ועוד.

"הילדים שלי היו במקומות שלא דמיינתי שנגיע אליהם וחוו חוויות מדהימות", היא מחייכת. יוסי אהב ספורט אקסטרים ובעיקר אופנועי שטח. לבנם הקטן, שחר, הם הבטיחו לקנות אופנוע שטח כמו של אבא ביום הולדת חמש. יוסי לא הספיק לעשות זאת, אבל ליאת לא ויתרה: היא קנתה לשחר אופנוע והתחילה בעצמה לרכוב על אופנוע שטח.

הלוחם השני במדינת ישראל אחרי עמנואל מורנו שתמונתו אסורה בפרסום

יוסי טהר הי"ד הוא הלוחם השני במדינת ישראל אחרי עמנואל מורנו שתמונתו אסורה בפרסום גם אחרי שנפל. הוא אחראי לאין-ספור מבצעים וסיכולי פיגועים שהשתיקה יפה להם. ליאת עצמה הצליחה לפתח קריירה של מהנדסת תעשייה וניהול בתעשייה האווירית בזכות אימא שלה, שהיא ויוסי קראו לה 'צוות טקילה': "היינו מקפיצים אותה כל הזמן כדי לעזור לי כשיוסי לא היה בבית. בלעדיה לא הייתי מצליחה לפתח קריירה".

האם אי פעם אמרת ליוסי שהגיע הזמן לעזוב את הצבא?

"לא. חונכתי וגדלתי על ערכים פטריוטיים, והייתי גאה בו מאוד. תמיד תמכתי בו".

את מדברת בטבעיות על פטריוטיות ועל אהבה למדינה. זה די נדיר.

"רק אחרי שהתחלתי להתראיין בתקשורת קלטתי שאנשים מרימים גבה על שאני עדיין מתכוונת לשלוח את ילדיי לשירות קרבי, והבנתי שזה לא מובן מאליו". ליאת מדברת בהרצאותיה גם על האתגרים שמשפחות הקבע מתמודדות איתם: "נשות קבע של מפקדים כמו יוסי מחזיקות את הבית לבד".

"אחרי שיוסי נהרג קיבלתי המון כסף על ימי חופשה ומחלה שהוא מעולם לא פדה, ואני תמיד הייתי בחוסר של ימים כאלה. אני סבורה שזה עיוות, כי בזמן שיוסי סיכל פיגועים הוא הגן גם על מקום העבודה שלי. היינו מדברים הרבה על הנושא הזה, ותמיד הרגשנו שהמדינה לא נותנת מספיק.

הלוחמים צנועים ולא מבקשים לעצמם כלום

יוסי היה מהאנשים שעושים את עבודתם מתוך אידאולוגיה, אהבה למדינה וערכים, ותמיד אמר: אני לא עושה את זה בשביל כסף. "הלוחמים צנועים ולא מבקשים לעצמם כלום, אבל המשפחה משלמת את המחיר. כיום הדיבור על הנושא הזה הוא חלק מהשליחות שלי, ואני משמיעה את הקול של משפחות הקבע היכן שרק אפשר".

במה המדינה צריכה לסייע?

"חשוב בעיניי למשל לאפשר תמיכה נפשית לבנות הזוג ולילדים, שצריכים להתמודד עם אבא שנמצא מעט מאוד, לא נוכח באירועים משמעותיים בחייהם ומסכן את חייו מדי יום", היא אומרת. "כאלמנה ואם ליתומים אני מקבלת הרבה עזרה מהמדינה, אבל אלה דברים שהמדינה הייתה צריכה לתת לנו לפני שיוסי נהרג. לפעמים אחרי הרצאה לפני קהל של מנהלים הם אומרים לי שבזכות הדברים שאמרתי הם יאפשרו לנשות אנשי הקבע יותר גמישות בתפקיד ויותר עבודה מהבית.

"אני מכירה משפחות קבע שהנשים בהן העמידו אולטימטום: אם אתה רוצה עוד ילד, תעזוב את התפקיד, והלוחמים אכן עזבו. המדינה מפסידה לוחמים טובים שהיא צריכה מאוד. גם המשכורות של לוחמי הקבע לא משקפות את ההקרבה", היא מוסיפה. "כמהנדסת הגעתי לגובה המשכורת של יוסי בעוד הוא מסכן את חייו ואני עובדת במזגן".

ללידה האחרונה הנחיתו אותו במסוק ישר מהפעילות

אני מבקשת ממנה לספר על חוויותיה כאשת קבע כדי לשבר את האוזן, והיא מספרת על הלידות, שלכולן נסעה בלעדיו: "תמיד צחקנו על שללידה האחרונה הנחיתו אותו במסוק ישר מהפעילות. כששמעתי שיוסי עומד להגיע ביקשתי שלא ייכנס לפני שיעבור חיטוי, כי מי יודע מהיכן הוא בא", היא מחייכת.

"בלידה של התאומות הבכורות הוא הגיע, התיישב על הספה ושאל אם אני יכולה לתת לו כמה שעות לישון, כי הוא לא ישן כמה ימים. כמעט ילדתי רק מהעצבים". כשיוסי היה בן שלושים ארגנה לו ליאת מסיבה מושקעת עם חברים. ברגע שהיא ויוסי הגיעו למסיבה, הקפיצו את יוסי מהשירות, והמסיבה נמשכה בלעדיו.

זה מכעיס!

"זה לא מתאים לכל אחת", היא מודה. "התאכזבתי מאוד, אבל כשהוא היה מספר לי על משימות שהצליחו לא יכולתי לכעוס. הייתי גאה בו". היא מספרת על נקודת שבירה של יוסי, כשבמשחק עם הילדים הם נשאלו מה אימא הכי אוהבת, וכולם ענו 'אותנו', ועל השאלה מה אבא הכי אוהב הם ענו 'את העבודה'. כאב לו מאוד לשמוע את זה, אבל הוא כל הזמן היה אומר: אין מי שיעשה את העבודה במקומי, אין מספיק אנשים".

לתת פייט לחיים

בבוקר הטבח התעוררה ליאת וגילתה שבעלה כבר פתח חמ"ל. "הוא אמר לי: אנחנו במלחמה, ונסע". יוסי הספיק להציל חיים רבים לפני שנפגע ונהרג. ליאת ויוסי היו יחד מגיל 18, וכעת היא לומדת לחיות בלעדיו: "הכול מזכיר לי אותו, ולפעמים אני מחפשת ומוצאת סימנים ממנו. אני לא יודעת אם זה אמיתי, אבל זה עושה לי טוב".

"כבר בימי השבעה אמרתי לקרובים אליי שאני מרגישה שאני חייבת לדבר את הסיפור שלי. זה סיפור שכאילו לקוח מסרט, אבל זה לא סרט, אלו החיים שלי, וזה חתיכת סיפור מטלטל", אומרת מלכי גינסברג.

כשהייתה מלכי בת שירות צעירה היא הכירה את ארז אשכנזי, לוחם שייטת צעיר מקיבוץ של השומר הצעיר, והאהבה ביניהם פרחה. שלוש שנים הם היו יחד עד שארז נפל בפעילות מבצעית. אחרי מותו חוותה מלכי התמודדות קשה ומאתגרת. אחרי עשרים שנה היא נאלצה לעבור אותה שוב כשאלי נהרג.

למרות הכאב החיים בוערים בי

אלי היה חברו הטוב של ארז ותמך במלכי אחרי שארז נפל. כשנה לאחר הנפילה הם היו לזוג, ואחר כך התחתנו והביאו לעולם ארבעה ילדים. אלי היה קצין בקבע ומילא תפקידי פיקוד בשייטת 13, היה מפקד בסיירת הנח"ל, ובתפקידו האחרון פיקד על יחידת הלוט"ר.

"כשאלי נפל בחרתי בחיים", היא אומרת. "הבנתי מייד שזה לא בר שינוי, ועכשיו אני צריכה לבחור מה אני עושה עם זה. למרות הכאב החיים בוערים בי, אני רוצה לחיות בשמחה ושילדיי יחיו בבית בריא ושמח. אני ממש עובדת בזה, קמה בבוקר ומחפשת את הדברים שיכולים לשמח אותי".

"יש המון ימים קשים בדרך, זו רכבת הרים מטורפת, אבל בהתחלה הייתי נבהלת מזה, והיום אני מבינה שזה בסדר ומאפשרת לעצמי גם ימים עצובים יותר". מלכי גדלה בבית דתי, אך כיום היא אינה שומרת מצוות. "אחרי שארז נהרג כעסתי מאוד וזרקתי הכול. לא הבנתי מה עשיתי רע ולמה זה מגיע לי". כשאלי נהרג חזרו אליה השאלות האמוניות: "לא הבנתי איך זה יכול להיות, למה אני חווה את הדבר הזה עוד פעם?

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

"יש בי הרבה כעס והרבה שאלות, אבל אני מאוד מנסה שלא להיכנס למקומות האלה ולא להיות במקום כועס, מאשים או קורבני. זה לא ישנה שום דבר ולא יחזיר לי את אלי או את החיים שהיו לנו", היא אומרת בצער. "לאלי היה חשוב מאוד לתרום למדינה, וזה מה שהוביל אותו. את השיר של שלמה ארצי, 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא', תמיד ייחסתי לאלי".

"הוא היה איש של אמת וצדק, של ערכים ואהבת המדינה". כמו ליאת גם מלכי תמכה בשירות של בעלה למרות הקושי: "ידעתי שטוב לו, הוא עשה את מה שהוא האמין בו, ובחרתי להיות שם איתו. לא חשבתי לרגע לבקש ממנו להפסיק לעשות את מה שהוא אוהב. עם זאת שנינו חיכינו מאוד לזמן שהוא ישתחרר, לחיים החדשים".

חודש לפני 7 באוקטובר יצא אלי לחופשת שחרור. "קיבלנו טעימה קטנה מהחלום. חודש נהנינו ממנו מאוד, ואז זה נגמר". בבוקר הטבח אלי לא היסס, ירד לדרום, נלחם ונהרג בקרבות הבלימה בקיבוץ בארי. "כל השנים הייתה לי מחשבה נאיבית שהברק לא מכה פעמיים ושאני כבר שילמתי את המחיר כשארז נהרג. אלי גם נתן לי ביטחון ששום דבר לא יכול לקרות לו".

 איש צבא לא יכול להצליח בתפקיד שלו בלי אישה שתתמוך בו

"נשות הקבע הן נשים מיוחדות, זה לא מתאים לכל אחת", אומרת מלכי. "בעיניי זה להיות גיבורה כי את צריכה להתמודד לבד עם כל כך הרבה דברים. אישה שחיה חיים כאלה היא אישה שיש לה חוסן מאוד גדול ועוצמה שאין לכולם. איש צבא לא יכול להצליח בתפקיד שלו בלי אישה שתתמוך בו. "ראוי ונכון שיראו את המסירות שלנו, כי זה משהו שהוא קצת שקוף למדינה וכאילו מובן מאליו. איך יכול להיות שבן אדם נותן את הנשמה שלו למדינה, מסכן את חייו ולא מקבל את התמורה שבאמת מגיעה לו?"

את זוכרת סיטואציה קיצונית במיוחד שהתמודדת איתה לבדך?

"יש לי כל כך הרבה סיפורים כאלה", היא מחייכת. "שכשמיקה הבכורה שלנו הייתה בת חודש, יצאתי איתה מהבית לראשונה ברכב, ופתאום באמצע שום מקום היה לי פנצ'ר. אני זוכרת את חוסר האונים שחשתי. התקשרתי לאלי. הוא לא ענה, אבל לא ויתרתי, וכשהוא כבר ענה הוא אמר משפט שאין אשת קבע שלא מכירה אותו: זה דחוף? אני לא יכול לדבר עכשיו. אני זוכרת שאמרתי לו: כן, זה דחוף! יש לי פנצ'ר ואני לא יודעת מה לעשות. ואז הוא אמר לי: אני לא יכול עכשיו להתעסק עם זה, תנסי להסתדר.

"אני זוכרת את הכעס והעלבון, פשוט רתחתי! אחר כך הוא התקשר אליי ואמרתי לו שאני בהלם שהוא השאיר אותי ככה. הוא אמר לי משהו שמאפיין אנשי קבע: את צריכה להבין שיהיו עוד הרבה סיטואציות כאלה שבהן אני לא אוכל להיות זמין לך ואת תצטרכי להתמודד לבד. הוא אמר שגם לו היה מאוד קשה עם זה, וכשהוא ניתק את הטלפון הוא חשב רק על איך אני מסתדרת אבל לא יכול להתפנות".
הצלחת לקבל את זה?

הדברים הקטנים האלה יכולים לאפשר עוד קצת אורך רוח

"אני חושבת שמעולם לא הצלחתי באמת להבין או לקבל את זה, פשוט הבנתי שזה מה שיש. הבנתי שאני צריכה ללמוד להתנהל לבד, והיו לזה השלכות. לפעמים הייתי מחליטה לבד החלטה חשובה, ואחר כך הוא היה שואל אותי: למה לא התייעצת? היה לו קשה לקבל את זה, אבל הוא נאלץ להבין שזו המשמעות של ההיעדרות שלו.

"כשאלי היה בתפקידי פיקוד היה לו חשוב לסייע ככל האפשר למשפחות של פקודיו", היא נזכרת. "הוא קבע שבימי חמישי לא קובעים ישיבות בשעה מאוחרת, ובימי שלישי יוצאים הביתה מוקדם כדי להגיע למשפחה. הוא ידע כמה לו זה היה חסר ולא ויתר על הדברים הללו.
"היו גם כמה כללים שהוא הקפיד עליהם באופן פרטי, למשל ביום ראשון בבוקר הלו"ז שלו התחיל מאוחר"

"הוא היה מפזר את הילדים וממשיך איתי לזמן משותף. אלה דברים שבצבא מאוד קשה לשמור עליהם, אבל הוא נלחם על זה, כי הדברים האלה אפשרו לו להיות חלק מהבית, ולי זה היה כמו אוויר לנשימה. הדברים הקטנים האלה יכולים לאפשר עוד קצת אורך רוח וסבלנות במציאות של משפחות הקבע ולשמור את המשפחות מלהגיע לקצה".

"הגעגוע והעצב הם חלק מאיתנו, אבל הם לא משתלטים על הכול"

ההרצאות שמלכי מרצה לאחר נפילתו הן חלק מההנצחה שלו: "מבחינתי כל עוד אני מדברת עליו הוא כאן. השיחות הללו הן גם ריפוי בשבילי. אי אפשר באמת לרפא את האובדן, אבל אפשר ללמוד לחיות איתו". גם לילדים היא אומרת שחייבים להסתכל קדימה: "אני אומרת להם שזה קשה, כואב ובלתי נסבל, אבל אנחנו לא יכולים להישאר שם. הגעגוע והעצב הם חלק מאיתנו, אבל הם לא משתלטים על הכול.

"אני המורה של הילדים שלי, ממני הם ילמדו שאפשר גם לשמוח ולחיות בתוך זה, ואני לא מוכנה בשום אופן שהם יגדלו בתחושת מסכנות". מלכי מספרת על בתה רזי, הקרויה על שם ארז הי"ד, שמורה מחליפה שלא הכירה את המשפחה ראתה שנפלה לה השרשרת באופניים ואמרה לה:"תתקשרי לאבא שלך שיבוא לתקן לך את זה" כשרזי לא ענתה המורה שאלה: "איפה אבא שלך, הוא לא בבית?"

"רזי חזרה הביתה, סיפרה לי את הסיפור ואמרה לי: התביישתי לספר לה. אמרתי לה שאין לה במה להתבייש, כי היה לה אבא אדיר וגיבור, ושזה הסיפור שלנו. היינו רוצים שהדברים יהיו אחרים, אבל זו המציאות, ועכשיו צריך לתת פייט לחיים ולצמוח מזה".