בפרשת קדושים מופיע ציווי מוזר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
התורה מצווה על האדם ציווי שבשליטתו לכאורה: תחיה בבקשה! וההקשר מיוחד במינו: "ושמרתם את חוקותיי… אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לא אמר כן בשום מצווה, רק בלאווין דעריות. שסיפרו רז"ל באחד, שנתן עיניו באישה, העלה בליבו טינה ואמרו הרופאים שאין לו רפואה, עד יוגמר לו מחשבת התיעוב לפועל" (איגרא דכלה, פרשת קדושים).
רבי צבי אלימלך מדינוב מצטט את הסיפור ממסכת סנהדרין שבו מדובר באיש "חולה אהבה" כמשמעו. הוא מרגיש שהוא "מת עליה" כפשוטו, והרופאים ומטפלי הנפש אומרים לו: אל תמות! עשה מה שליבך אומר לך לעשות! תקשיב לעצמך!
"והחמירו חכמים ואמרו: ימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר. ובאמת, על כל המצוות נאמר 'וחי בהם – ולא שימות בהם', אבל החכמים בחכמתם סמכו הדיבור לאיסורי עריות. על כרחך העידה התורה שבשום אופן בעולם לא יתרפא מעריות ואדרבא, כשיפרוש מעריות, הוא סיבת חיותו. וגם אם יאמרו כך הרופאים, הבל יפצו פיהם כי התורה נאמנה ואמרה 'וחי בהם' שבעריות, אי אפשר להתרפאות בשום אופן, והבן מאד" (איגרא דכלה, שם).
במה מדובר? ובכן, קודם כול במה לא מדובר: לא מדובר באדם חסר מוסר, אדם שממלא את תאוותיו ברגע שהוא רוצה משהו. לא. האיש הזה סובל מבדידות לא-פשוטה. הוא הולך לרופאי נפש אבל גם לרבנים וחכמים! זו ככל הנראה הסיבה שבבית המדרש נדרשים לסוגיה הזו ("והחמירו חכמים" וכו').
מי היא האישה המסתורית ש"מאחורי הגדר"? על המילים "קדושים תהיו" אומר רש"י: "בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, שם אתה מוצא קדושה". אין לנו מושג מי היא האישה שמאחורי הגדר, ולא סתם. גם לאיש חולה האהבה אין בדיוק מושג, וזה לא ממש חשוב בעיניו. הוא לא מחפש באמת זוגיות, הוא לא מחפש חיים, הוא פשוט לא רוצה למות.
חכמים אינם מקילים ראש בבדידותו. הם מאמינים בתורת חיים, ולפיכך מתעמקים בקושי שהוא מעלה: איך אמור אדם בודד לחיות שנים רבות ללא זוגיות, לשמור על קדושתו, ולא להרגיש מת? זו שאלה לא-פשוטה.
וכאן הגדר מופיעה. הגדר היא מה שמפריד בין שניים, היא מקום מפגש רומנטי בין שניים, וכשאין גדר, מבינים חז"ל, גם מפגש אין. יש רק אדם אחד שחושב על עצמו ואינו מביא בחשבון שההיא שמאחורי הגדר אינה תרופה לחולי, היא בריאות; היא אינה הצלה ממוות, היא חיים. זו חשיבה אחרת לחלוטין!
קשרי העריות במובנם המורחב הם קשרים ארעיים. קשרים שאינם רואים גדר, ולפיכך גם לא צד אחד וצד שני. יש כאן רק צד אחד. "אנחנו מאמינים ברצון העז שלך", אומרים חכמים לאיש החולה, "אבל כדי לחיות צריך היענות מן הצד האחר. אם לא, אתה תעבור מקשר אחד לאחר ותרגיש מת".
ובדחילו ורחימו אומר שזו אולי סיבת הקריאות ביום הכיפורים, בפרשות אחרי מות וקדושים: מות בני אהרן ואיסורי עריות. בני אהרן מלאי כיסופים שבקדושה, הם אינם יכולים שלא לרוץ אל הקודש, אבל כדי לחיות צריכה להיות היענות מן הצד האחר. האש צריכה לבוא גם מעבר לגדר. ולכן ייחסו חז"ל לבני אהרן כל מיני חטאים: שלא נשאו אישה, שנכנסו שתויי יין, שלא נטלו עצה זה מזה, והכול אחד: הם פעלו לבדם, בלי לחשוב שיש כאן עוד מישהו מעבר לגדר.
ואהרן שותק במותם. הוא, האיש שהשקיע את כל מעייניו בשלום בין בני זוג, המגשר שעשה הכול כדי שאחד יקשיב לרחשי ליבו של האחר שמעבר לגדר ולא יחליט החלטות 'זוגיות' בשם עצמו.
בבקשה אל תמות עליה. תחיה בשבילה.
