כשהייתי ממש צעירה היה צורך להסביר את הקשר שבין יום הזיכרון לשואה ובין יום הזיכרון לחללי צה"ל. זו שואה וזו תקומה – ומה הקשר?
לפני שנים רבות הרגישו אנשים אפילו בושה בהיותם ניצולי שואה. זה לא התאים לנרטיב ה"צבר", הגיבור הישראלי החדש. עד לפני כמה שנים גם נשאלו שאלות בנוגע לסמיכות יום הזיכרון לחללי צה"ל ליום העצמאות. מה המעבר המלאכותי הזה בין השכול לחגיגות?!
המכחול העדין של הזיכרון
שימו לב למכחול העדין ששמו זיכרון. איך עם השנים הוא מותח קו עדין ומחבר, ומצייר באקוורל מרגש את הסיפור כולו. תנו קרדיט לזיכרון היהודי, הוא יודע את העבודה.
בערב יום הזיכרון לשואה ישבו בבית הנשיא הרב ישראל מאיר לאו, ולצידו אלי שרעבי. הרב לאו הצביע על שרעבי בחיבה ואמר בפעם המי יודע כמה: "היי, אל תתבלבלו. מה שהוא עבר, מה שעברה המדינה ב-7 באוקטובר, איננו בשום פנים ואופן שואה! אל תשוו בבקשה!"
ואלי שרעבי ענה בענווה: "נכון. זו לא הייתה שואה. אבל כשרציתי לקבל כוח במנהרות חשבתי על ניצולי שואה שהחזיקו מעמד, וכשאני מרצה בעולם על מה שעברתי, אני מעביר גם את הסיפור שלי, אבל גם את סיפור השואה". הרב לאו הנהן בחיוך ואמר: "נכון".
ייסורי הלידה והבחירה בחיים
לאט לאט מתחברים סיפורים שנראים לא-קשורים בכלום לזיכרון ארוך ומופלא שמבקש נשימה ארוכה מאוד.
היולדת מחויבת בפרשתנו להביא קורבן. במה חטאה? חז"ל מבארים לנו שבייסורי הלידה "קפצה ונשבעה שלא תלד עוד". מי צריך את כל הכאב הזה? בכל לידה היולדת מוציאה שבעים קולות, מסבירים חז"ל, שישים ותשעה למיתה, ואחד אחרון, בסוף, לחיים.
הקורבן שהיולדת מביאה הוא תורה מופלאה: "תורת היולדת". היא מופיעה בסמיכות למושג המופלא "תורת המצורע". לשניהם יש תורה סדורה. המצורע מביט במציאות ואומר, אולי בצדק "הכול נראֶה כל כך רע!" והיולדת, בתורה חדשה, אומרת: "הכול נראָה כל כך רע! כמה רע הוצאתי מהפה בשעת הייסורים, ועכשיו אני רואה בהם חלק מזיכרון ארוך, חלק מהתינוק הזה שבא לעולם".
אילו קולות תיקחו לשנת ה-78 למדינה? האם את תורת המצורע או את תורת היולדת?
האזעקה, הצפירה והשופר
בימים האלה עם ישראל עובר דרך שלושה סוגי קולות: אזעקה, צפירה ושופר. האזעקה, כמו החצוצרות שבתורה, באה "על הצר הצורר אתכם, ותקעתם בחצוצרות". זו התרעה על סכנה קרובה שמבקשת מאיתנו לתפוס מחסה. זה היה הפסח שלנו. הצפירה מופיעה בימים האלה, והיא, כמו בתורה, "למקרא העדה". כדי לחבר את כולנו לאמירה חשובה ומאחדת.
והשופר יופיע בסוף הספירה, במתן תורה בחג השבועות, אבל הוא מופיע עוד לפני כן: "קול שופר הולך וחזק". לא שומעים אותו מייד, אבל הוא אולטרסאונד. צליל שמעבר לכול, מעבר לקול. הוא מבשר איך התינוק הקטן הזה קורם עור וגידים ועצמות, הוא מבשר שתחיינה העצמות האלה, שלא אבדה תקוותנו.
רבות דובר במלחמה האחרונה על "מוזיקה אמונית", על "הנוער האמוני". זו אמירה שלפיה מדובר בטרנד חולף, והאמוני הוא למעשה המוני, אופיום להמונים. אל תגידו נוער אמוני, תגידו נוער מאמין. אל תגידו מוזיקה אמונית, תגידו מוזיקה של אמונה. מוזיקה שמורכבת מצלילי האזעקה, הצפירה והשופר. זו תהיה תורת היולדת, תורת המולדת.
