היה מי שחשב להכין חרוסת לתוצרת ייצוא מארץ ישראל, ולצורך זה הקים בית חרושת קטן בבני ברק ועלה אל הרב ירושלימה לבקש ממנו הכשר. הגיב הרב – שכידוע סבל מבעלי מחלוקת בירושלים – ואמר בחיוך של צער: אצלכם בבני ברק מקימים בית חרושת לחרוסת, ואילו אצלנו בירושלים ישנם שהקימו בית חרושת ל"יחץ"…
דקדוקים במאפייה והפרשת חלה של הרבנית
הרב העדיף לאפות מצות בתחילת ניסן, ומכיוון שדקדק בניקוי יסודי מוקדם וב"תנור ראשון", קבע לאפייה את יום א' הראשון שלאחר ראש חודש (מסורת זו נמשכת בישיבת מרכז הרב עד היום, י"ו). שאיבת 'מים שלנו' נערכה כבר ביום חמישי, מייד עם השקיעה. הרב היה שואב את המים בעצמו ושופך ומסנן אותם לתוך המכלים המיוחדים לכך.
למחרת הגיע למאפיית כהן-הלפרין עם קבוצת מקורבים שהייתה להם חזקה על ההכשרה המדוקדקת, וכולם התחילו מנקים ומשפשפים, מחליפים ניירות ושעווניות, מלבנים חלקים מסוימים, כשהרב מנצח על עושי המלאכה ואף משתף עצמו בניקוי ובבדיקה בכל הבא במגע עם המצות, עד שנחה דעתו שהכול נעשה כהלכה. ביום ראשון, לאחר האפייה, נלקחו כל החבילות לבית הרב – זכות הייתה שמורה לרבנית להפריש חלה מכל המצות – ורק אחרי כן חולקו למשתתפים.
החשש מאיסור "משהו" והמצות של הרב חרל"פ
הרב היה נמנע מלאפות מצות בערב פסח, ונימוקו עימו: "מתוך הטירדות המרובות האנשים ממהרים ביותר ואין דעתם מיושבת במדה מספקת לדקדוקי זהירות. כמו כן, גדולות החששות לאיסור 'משהו'" (שאינו מתבטל בערב פסח אחר חצות – י"ו).
גם חותנו, האדר"ת, העיד על עצמו: "לאפות מצות מצוה בערב פסח לא נהגתי… ופעם אחת נתלהבתי לקיים כן, וראיתי שהמצות לא נאפו כתיקונן מפני המהירות, וגם אז לא יצאתי ידי חובה בהם".
לעומת זאת הרב שריה דבליצקי סיפר שתלמידו של הרב, הרב יעקב משה חרל"פ, "היה מגעיל את כל הכלים שבאפית המצות, אחרי שניקו אותם היטב ואחרי שהייתה הפסקה יום אחד במאפיה היה אופה את המצות בערב פסח אחרי חצות". ממצות אלו היה מוסר גם לתלמיד אחר של הרב: הרב דוד כהן, 'הנזיר'.
הרבנית חיה רענן סיפרה שכשהיו מגיעים ל"שפוך חמתך" היה הרצי"ה מתרגש, בוכה וצועק מעומק ליבו עד שכל קירות הבית רעדו
בדרשתו לשבת הגדול היה מדגיש הרב: "לשמוח בחג, ולהודות להשי"ת בטוב לב על כל הטוב אשר עשה לישראל עמו ולבטוח שכן יושיענו מכל צרינו ויחיש לגאלנו כשנים קדמוניות". עוד הזהיר: "מצוה לחלק לתינוקות לפני הסדר אגוזים וכהאי גוונא דבר החביב עליהם והוא דינא דגמרא". חותנו, האדר"ת, דן אם הטעם כדי שישאלו או משום שמחת הרגל.
תענית בכורות ותפילה נרגשת בשריד בית מקדשנו
הרב, שהיה בכור, היה מתענה בערב פסח (וכן נהג בנו הרצי"ה, שאף הוא היה בכור), וכך גם הורה לאחרים: "מי שיוכל – אין לסמוך על היתר הסיום כלל… ומ"מ, אפילו הסומך על הסיום טוב אם יוכל להסתפק בדבר שאינו סעודה קבועה" (ראו עוד בנושא במדורנו בגיליון מברכים ניסן אשתקד).
אחרי חצות היום היה הרב הולך לכותל לומר סדר הקרבת קורבן פסח כמנהג ירושלים, ולמרות טרדות ערב החג היה מאריך בתפלתו, וקשתה עליו הפרדה משריד בית מקדשנו. לתפילת 'מלך רחמן' של שלושה רגלים (שאומרים אחרי סדר הקרבת קורבן פסח, י"ו) הוסיף גם "ובכן תן פחדך" מתפילת ראש השנה ויום הכיפורים, ורבה הייתה התרגשותו בפסקה "שמחה לארצך וששון לעירך".
חוויית היציאה ממצרים והבכי של הרצי"ה
לאחר יחץ היה כורך הרב את האפיקומן במטפחת, שם על כתפו וקורא בקול רם: "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם".
בדומה לכך תיאר שבתי דניאל: "הרב חי את חוויית היציאה ממצרים בכל גופו ונפשו. פניו דלקו, נשימתו כבדה מהתרגשות. הוא נמצא באותה שעה בין יוצאי מצרים, הולך אתם בחפזון, נושא על שכמו בצקו בטרם יחמץ, ומראות פלאים נגולים לעיניו – עמוד אש לילה ועמוד ענן יומם, עד-ראיה חי לנפלאות גאולת ישראל", והרב נריה הוסיף: "אשרי עין ראתה הדרת כהן גדול ויפעת תפארתו, מאור פניו וברק עיניו בהסיבו על שולחן מלכותו בליל-התקדש-חג. אשרי אוזן שמעה אמריו כי נעמו, בהרבותו לספר ביציאת מצרים, הלך מהסברה פשוטה וברורה 'לפי הטף' ועד דברים העומדים ברומו של עולם, המרחיבים דעתם של מקשיבים".
ההתרגשות של הרצי"ה ומנהג ביעור המעשרות
בהגדה הלקוחה מהמדרש לא מוזכרת ארץ ישראל (אלא בהוספות מאוחרות יותר – 'הא לחמא' ו-'דיינו'). אומנם הרב ציין שהתנאים שהסבו בבני ברק הכירו בה במעלת הארץ באופן מיוחד והרבו לספר בטובת ד'. זאת על פי האמור במסכת כתובות (קיא ע"ב): "רמי בר יחזקאל איקלע (הגיע) לבני ברק חזנהו להנהו עיזי (ראה עיזים) דקאכלן תותי תאיני (שאוכלות תאנים) וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי (נטף דבש מהתאנים וחלב מהעיזים והתערבו) אמר: היינו 'זבת חלב ודבש'".
הרבנית חיה רענן סיפרה שכשהיו מגיעים ל"שפוך חמתך" היה הרצי"ה מתרגש, בוכה וצועק מעומק ליבו עד שכל קירות הבית רעדו.
אף על פי שהשולחן ערוך פסק שזמן מצוות ביעור מעשרות (הנוהגת השנה) הוא ערב שביעי של פסח, המנהג בירושלים לבער בערב פסח (לוח לארץ ישראל). הרב חיזק מנהג זה והסביר שכיוון שזמן הביעור נלמד ממצוות הקהל, שזמנה בתחילת החג, גם זמנו בתחילת החג.
מקורות: נפש דוד, עולת ראי"ה, משפט כהן, אורח משפט, מועדי הראי"ה, שירת הי"ם, משמיע ישועה
ליקטו וערכו: הרב ינון ויסמן ואריאל יוסף פריימן. לשאלות ולתגובות: [email protected]
