חז"ל דרשו מדרשי שמות רבים למגילת אסתר: אחשוורוש – מלשון אחרית וראש, מרדכי – מרא דכיא, (סממני הקטורת), המן מן התורה מניין? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו. אסתר מן התורה מניין? ואנוכי הסתר אסתיר פניי ביום ההוא. ולמה נקרא שמה אסתהר? שכל אחד היה רואה בה יפי אומתו.
השם הוא התכונה והתפקיד
למה חשוב לדעת איפה אוזכרו השמות בתורה? מה אכפת לנו משמות עשרת בני המן, שיש לפי המנהג לקרוא אותם בנשימה אחת? שמו של אדם מעביר אותנו מייד אל הסיפור הגדול שהוא מסמל. זה לא אדם פרטי בעל שם פרטי. השם הוא התכונה המיוחדת שלשמה הגיע האדם הזה לעולם. השם הוא תפקיד. אבל חג הפורים מלמד דבר גבוה עוד יותר: כששמו של מישהו נעדר פתאום, הקיום שלו משמעותי עוד יותר: שמו של משה רבנו אינו נזכר בפרשת תצוה. שמו של ה' אינו נזכר במגילת אסתר.
הרבי מלובביץ' לפרשת תצוה מסביר ששם מורה על מרחק: אנחנו קוראים למישהו שנמצא רחוק שיתקרב. אבל כשהשם לא קיים, זה מפני שהנוכחות קרובה כל כך, שדי לומר "אתה", כמו הפסוק הראשון בפרשה: "ואתה תצוה". הקב"ה אינו מוזכר במגילה מפני שהוא סיפור המגילה, וסיפור המגילה הוא אהבת השם, רוח השם וחנינת השם.
"הוא כאן, בכל נשימה"
אני שומעת אימהות שכולות רבות כל כך שאומרות לי: אני כל כך מתגעגעת לקרוא בשמו! איך אני מתגעגעת לשמוע אותו קורא לי אימא! אין צורך לקרוא לו. הוא כאן, הוא אחראי לנס הזה שקוראים לו הקיום שלנו בארץ הזו, הוא קיים בכל נשימה, בכל זיכרון, בכל חג מחדש.
את עמלק צריך להזכיר בשבת הזו, שבת זכור, מפני שלא הוא שמכתיב את מהלך חיינו. הוא רוצה להיות נוכח בכל צעד שלנו, אבל הוא לא. מי שמקדישים שבת שלמה לזכירת שמו הוא חסר משמעות.
להיות חלק מה-DNA של כולנו
"זכרוני לדורות!" מבקשת אסתר מחכמים, ולא, היא אינה מבקשת שיזכרו את שמה. היא מבקשת להיות חלק מה-DNA של כולנו, היא מבקשת שנדע שבקריאת המגילה אנחנו בעצם קוראים בשמה וקוראים לכל מי שמסרו את נפשם על אהבת העם הזה ועל אהבת ה'.
בפורים קיבלנו את התורה לא בכפייה, "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש – קיבלו על עצמם מאהבת הנס". כשאוהבים אין צורך לקרוא בשם. הם נמצאים שם, כל הפנים והשמות כולם, בשעת קריאת המגילה, וזכרם לא יסוף מזרעם.
