כמו סוגיות רבות שאנו נוטים לדחות את העיסוק בהן עד שהן הופכות לאיום קיומי, גם האנומליה של מדינה הנתונה בעימות היסטורי עם האומה הערבית והמוסלמית – ובה בעת מאפשרת לאזרחיה המשתייכים לאומה זו לעצב את גורלה – היא אבסורד שמעדיפים לשתוק לגביו. הנפנוף האוטומטי בערך השוויון נעשה נלעג כאשר הוא מטשטש את קו הגבול הלאומי ומתעלם מכך שאזרחים הנמצאים בחזקת עימות לאומי עם העם היהודי אינם יכולים להיות פשוט שווים בכל הנוגע לשרטוט עתיד המדינה.
ההדחקה הזו אינה תאונה אלא מדיניות מכוונת שנולדה בראשית המדינה. מאיר אטינגר חשף השבוע מסמך שמספר כיצד כבר בשנת 1965 דנו בסתר מנהיגי המדינה, ראשי זרועות הביטחון ונציגי משרד ראש הממשלה באיום הדמוגרפי והלאומני מצד ערביי ישראל.
במסמך סודי ביותר שנוסח באותם ימים תחת ממשלת אשכול קבעו בכירי הממסד נחרצות: "אין מיעוט לאומי מוותר על מקור מחצבתו", והדרישה מערביי ישראל להזדהות עם מטרותיה של מדינה יהודית היא "תביעה שאינה מעשית ולא לגיטימית". אך במקום להציף את הנושא לדיון ציבורי פתוח ולהכריע בה, הוחלט לטפל בבעיה באמצעים חשאיים ובהנדסה חברתית. התובנה המרכזית שעולה ממסמכים אלו היא שהניסיון ליצור פתרון שקט ולהכיל מיעוט עוין באמצעות הונאה עצמית ושיח פומבי של דו-קיום נדון מראש לכישלון והוביל להעצמה מסוכנת של הבעיה.
שמונים אחוז בעד החלטות ברוב יהודי בלבד
נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בסקר שערך ב-2022 מלמדים כי רוב מוחלט, 80% מהציבור היהודי, סבורים שהחלטות גורליות למדינה בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי בלבד. זה המקום להציג את כישלון המנגנון הקיים. החוק הישראלי (סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת) נועד במקור לעשות בדיוק את זה: לפסול מפלגות השוללות את המדינה היהודית או תומכות במאבק מזוין.
נכון להסביר שהציפייה המקורית לשילוב אזרחי התרסקה לנוכח מציאות שבה הפסיקה המשפטית רוקנה את הסעיף מתוכן ואישרה פעם אחר פעם התמודדות של נבחרי ציבור שמסרבים להתנער מהמאבק הפלשתיני או להגדיר את חמאס ארגון טרור. זה ממחיש שהבעיה היא שהמערכת איבדה את יכולתה לסנן את העימות הלאומי מתוך הפרלמנט.
כדי לתרגל את השינוי בתודעה הרצנו בקול היהודי בדיקה המדמה מציאות חלופית: מה היו תוצאות הבחירות אילו השתתפו בהן רק מי שבאופן פשוט אפשר להניח שנמצאים בצד היהודי בעימות הלאומי שלו. לכן הכנסנו למעשה רק יישובים ושכונות בעלי רוב יהודי (וכן נוכרי אבל בעל קרבה משפחתית ליהודים, כגון חלק מיוצאי חבר העמים), דרוזי וצ'רקסי.
במציאות כזו היה גוש הימין נהנה מרוב ברור של 63 מנדטים, ואילו גוש השמאל היה מצטמצם ל-47 מנדטים. הליכוד הייתה נשארת המפלגה הגדולה וגורפת 32 מנדטים, אחריה ישר! עם 25 מנדטים, והמפלגות החרדיות היו חולקות 16 מנדטים שווה בשווה. מפלגת ביחד הייתה מתחזקת ל-14 מנדטים, הדמוקרטים וישראל ביתנו היו מקבלות תשעה מנדטים כל אחת, ועוצמה יהודית (8) והציונות הדתית (7) היו מתחזקות גם הן המספרים הללו ממחישים עד כמה המערכת הנוכחית – השברירית והנזילה – מופקדת בידי כוח תאורטי ומעשי עוין, המחזיק למעשה בזכות וטו על הכרעות לאומיות.
חברה יהודית שלא הכרנו
בלי שאנחנו נותנים לכך את תשומת הלב הנדרשת, למציאות הלא-נורמלית, שבה מיעוט בעל פוטנציאל עוינות מהווה לשון מאזניים, יש השפעת עומק הרסנית על השיח הפנימי שלנו, והיא (ולא ויכוח הכיסוי על ביבי או לא) שגרמה בעצם להתכנסות החדה והאגרסיבית של החברה הישראלית אל הגושים.
נתחיל בשמאל: הפיתוי הפוליטי להשיג 61 מנדטים בכל מחיר מאלץ את השמאל לאורך שנים להישען על נציגים העוינים את קיומה של המדינה היהודית. חלק עצום בשמאל אינו רוצה בכך כלל, אבל האילוץ הטקטי הזה הופך עם הזמן לאידאולוגיה. תהליך ההקצנה הזה מתרחש בין השאר משום שכדי ליצור התאמה למציאות שהמחנה תלוי בה בערבים, השמאל חייב להתיישר עם הרצונות הלאומיים שלהם, או לכל הפחות לעמוד מולם כמה שפחות.
כאשר בוחנים את התמיכה בצירוף מפלגות ערביות לממשלה, מגלים כי דור העתיד, צעירים בני 18- 24 מתנגד לכך נחרצות, ורק 9% מהם תומכים במהלך. התוצאה הפרדוקסלית של השמאל היא צמצום דמוגרפי שהוא יצר לעצמו: ישראלים מתונים וצעירים שאינם מוכנים לאבד את הרצון הלאומי והקיומי נוטשים את המחנה, והשמאל מתכווץ.
לא מופרך להעריך שברגע שינוטרל האיום הלאומי מלוח המשחק, והשמאל לא יוכל או לא יצטרך לברוח לתמיכה של הערבים, בטווח הארוך ייתכן שלא מעט אנשים בעלי אידאולוגיות שמאל חברתי, שחונים כיום בימין רק מתוך חרדה קיומית, ירגישו מאוימים פחות להיות חלק מהמחנה הזה. הצורך לרַצות את הגוש הערבי או לפזול אליו ייעלם, וזה יאפשר לשמאל להציע את עצמו לבוחר ממקומות אחרים, חברתיים או כלכליים.
לא ברור אם השמאל יגדל מאוד במציאות חלופית כזו, אך מה שיקרה בוודאות הוא שהשיח הפוליטי יתפנה לעסוק בנושאים אחרים. האווירה המאיימת שעומדת ביסוד ההתמגנות של גוש הימין תוריד מפלס ותפנה את מקומה למחלוקות פנימיות אחרות, קיומיות פחות. אפילו הוויכוח על מקומה של החברה החרדית צפוי להיות עוין הרבה פחות ואולי ענייני קצת יותר. במבט לטווח הארוך, אם יצלח המאמץ לנטרל מלוח המשחק הפוליטי את ההשפעה של אזרחים הנמצאים בחזקת עימות, הימין צפוי להיות מאותגר הרבה יותר מול השמאל החדש. אבל זה יהיה שמאל אחר לחלוטין.
תפריט הפתרונות: מהצהרת נאמנות ועד מודל שני הבתים
כל השנים העדיפו רוב הגורמים הפוליטיים להתעלם מהעיסוק בסוגיה ואף לעצום עיניים לנוכח הסכנה. גם מי שהבין את הבעיה העדיף לדחות את העיסוק בה באמצעות תמרונים פוליטיים שנועדו שלא להרגיז את הערבים ולגרום להם לצאת להצביע. אך היו גם מעטים שניסו להציע פתרונות והסדרים למציאות המשונה של מדינה שרוצה להגדיר את עצמה מדינה יהודית, ובה בעת להעניק לכל אזרחיה זכות בחירה ללא הבדל דת, גזע ומין. חלק מהפתרונות רציניים יותר, וחלקם הופיעו בקמפיין פוליטי ללא כוונה רצינית להוציאם אל הפועל, אך כולם דורשים העמקה והתמודדות עם הבעיות השונות.
לדוגמה, אביגדור ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו הציגו במסעות הבחירות את הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות", שדרשה שזכות ההצבעה תותנה בהצהרת אמונים למדינה ובמילוי חובות אזרחיות-לאומיות. הצעה אחרת, ברוח הנתונים שהופיעו בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, היא לשנות את שיטת הממשל בישראל לשני בתים, כנהוג במקומות שונים בעולם: בבית התחתון, שיעסוק במגוון נושאים אזרחיים ופנימיים, יהיה ייצוג לכל האזרחים, ואילו את ההחלטות הלאומיות יחליטו היהודים
העת לאומץ ציבורי
כמו שהיה ברור מה יקרה אחרי הסכמי אוסלו, וכפי שהיה ברור מה יקרה לאחר ההתנתקות, כך ברור לכל בר דעת שיום אחד תיבחן מחדש זכות ההצבעה השוויונית לאוכלוסייה שכוחות הביטחון חשים דריכות מתמדת מולה, ואף תינטל ממנה במתכונתה הנוכחית.
ההימנעות מעיסוק בכך נובעת מאי-נוחות אידאולוגית ומוסרית כבדה. קל יותר להיאחז בסיסמאות דמוקרטיות אוניברסליות מלהתמודד עם המציאות של מדינה בסכסוך לאומי פנימי. ואולם ההדחקה אינה פותרת את הבעיה אלא רק מעצימה אותה. גם באירופה מתחילים כיום להבין את מגבלות הסובלנות הדמוקרטית כאשר היא מתנגשת חזיתית עם תרבויות וזהויות ילידיות ועוינות.
המטרה של הסדרה הזאת אינה לספק את הפתרון הסופי מחר בבוקר, אלא קודם כול לתת לגיטימציה לדיבור על הבעיה. חייבים להוציא את הסוגיה מההדחקה אל השיח הלגיטימי ולצנן את האמבטיה הרותחת והמדומיינת של הדו-קיום הפרלמנטרי. דרושים כעת אזרחים ומנהיגים אמיצים שישימו את הדברים על השולחן. הכתבות הבאות בסדרה כבר יתחילו לבחון את ארגז הכלים המעשי להתמודדות עם האתגר הלאומי והמשפטי הגדול ביותר של דורנו.
עיבוד נתונים: חיים גלעדי
