לפני כ-13 שנה, כאשר נכנס לתפקידו שר החינוך שי פירון, הוא זימן לפגישה את כל ראשי המכינות הקדם-צבאיות, חילונים ודתיים. השאלה שהוא ביקש לברר הייתה פשוטה: איך המכינות הקדם-צבאיות מצליחות לחנך בשנה אחת למה שמערכת החינוך הישראלית אינה מצליחה ב-12 שנות לימוד. השאלה שלו הופנתה בעיקר לראשי המכינות החילוניות, ותשובתם התחלקה לשני חלקים מרכזיים: תוכן וניהול.

ברמת התוכן, הם אמרו, במכינות שמים דגש על כמה ערכים מרכזיים. ראשית, מעבר מפרטיות לכלליות. במוסדות הללו מחנכים את הצעירים לאכפתיות, למחויבות ולאחריות ציבורית. הדגש השני הוא חינוך לאהבת העם והארץ: הכרת הארץ על ידי טיולים והכרת החברה על שלל גווניה. דבר שלישי, מחנכים שם לחיבור לשורשים, ובכל המכינות החילוניות לומדים יהדות. שלושת הדגשים הללו, לדבריהם של ראשי המכינות, אינם מקבלים דגש מספק במערכת החינוך, ששמה את עיקר הפוקוס שלה על מתמטיקה ואנגלית.

להרחיב את סל הערכים: משפה של זכויות לשפה יהודית | הרב יגאל לוינשטיין

עוד באותו הנושא

• אם השמאל? ואימינה! | הרבנית ימימה מזרחי
• מתורת גלות לגאולה: הרב שחולל מהפכת זהות
• הילולת רחל אמנו תשפ"ז בקבר רחל – כל מה שצריך לדעת
• מקווה טהרה ראשון יוקם במתחם המלונות בעין בוקק

לראשי המוסדות היו גם תובנות מעניינות ברמה האדמיניסטרטיבית, שגם אותם שווה לשקול לשלב במערכת החינוך. לדבריהם, יש הבדלים ניכרים בין עולם המכינות לעולם החינוך הפורמלי. בעולם המכינות התלמידים באים מתוך רצון חופשי לאיזו מכינה שהם בוחרים, לראש המכינה יש חירות לקבוע את הערכים ואת צוות המורים, והמכינה נבחנת ברמה הפשוטה ביותר על פי הביקוש: מכינה שתלמידים אינם מגיעים אליה, נסגרת.

עידן הדמוקרטיה המהותנית

למראה ההצלחה של עולם המכינות היינו מצפים שמשרד החינוך יאמץ את הערכים הללו ויחנך לאורם כבר מכיתה א'. כמובן, חינוך לערכים איננו סותר חינוך מדעי ומקצועי איכותי. כמו שהרב קוק כותב באיגרת החינוך, יש שתי רמות של חינוך. האחת: חינוך לערכים, לעשות את הטוב והישר. דבר ה' הוא שבונה את הטוב והישר, ולכן היסוד המרכזי הוא חינוך יהודי. הרמה השנייה היא חינוך מקצועי, כזה שיעזור לאדם להצליח בחיים.

אם כן, למה זה לא קורה? למה משרד החינוך נמנע מלעסוק בערכים יהודיים ולאומיים? הסיבה לכך טמונה בתהליכי עומק שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. האליטה שהובילה את המדינה עברה שינוי תרבותי עמוק והעבירה את מוקד הכובד מהזהות הלאומית והציונית אל עבר אינדיווידואליזם וערכים אוניברסליים. מעבר לטשטוש הלאומיות, תפיסת העולם החדשה דחקה הצידה גם את ערכי היהדות.

לשינוי ערכי זה הייתה השפעה ישירה על תפיסת הדמוקרטיה הישראלית כיום. מדמוקרטיה קלסית – העוסקת בכללי המשחק השלטוניים, בהכרעת הרוב ובשמירה על זכויות מיעוט, ואינה סותרת את הזהות היהודית – השתנה השיח אל עבר דמוקרטיה מהותנית. דמוקרטיה מסוג זה אינה מסתפקת במנגנונים ניהוליים אלא מציעה תפיסת עולם חלופית.

מערכת ערכים חדשה לחלוטין

הדמוקרטיה המהותנית יצרה מערכת ערכים חדשה לחלוטין, ובמרכזה האזרח היחיד וזכויותיו. כפועל יוצא היא מתרכזת בזכויות במקום בחובות, ולכן האדם עסוק בלדרוש את מה שמגיע לו ומצפה מאחרים לממש את הזכויות שלו, במקום לשאול את עצמו מהן החובות שלו ואיפה הוא יכול לעזור לאחרים. המעבר לערכים אוניברסליים זרק את מושג האחריות, שהיה במוקד בימי ראשית הציונות, ובמקומו מחנך לקורבנות. הקורבן תמיד צודק והוא לעולם אינו אחראי למה שקורה לו.

תפיסה זו מעמידה סולם ערכים המנוגד במובנים רבים לתפיסת העולם היהודית. היא מחליפה את מושג המחויבות בשפה של זכויות בלבד, מתמקדת ב'אני' המיידי ומנתקת אותו מהרצף ההיסטורי והתרבותי שלו. כפועל יוצא היא שואפת להעלים את המאפיינים הלאומיים מרשות הרבים למען ערכים קוסמופוליטיים, ובכך דוחקת את הזהות היהודית מכלל המרחב הציבורי והחינוכי אל היחיד בלבד.

נוסף על כך, כאשר זכויות הפרט עומדות במרכז במנותק מכל הקשר לאומי, נוצר טשטוש בין אויב לאוהב. זכויות האדם של המחבל הפלשתיני עומדות בשורה אחת עם זכויותיו של האזרח הישראלי, וזכויות המהגר מאריתראה שוות לזכויות התושב בדרום תל אביב. הרי אלו ואלו בני אדם, אם כך, מה ההבדל ביניהם? הניתוק מערכי הלאום ומערכי היהדות יצר מערכת ערכים חלופית שמולידה פרט מנותק, חסר מחויבות וחסר זהות.

מאני להנני

תפיסת עולם זו, שחלחלה מן האקדמיה ומן האליטה המשפטית אל מעצבי המדיניות והפדגוגיה במשרד החינוך, יצרה רתיעה מעיסוק בזהות לאומית ויהודית. כל עיסוק ביהדות נתפס מייד 'הדתה' וכפייה דתית. התיקון הגדול שמשרד החינוך צריך לעבור הוא להעניק חינוך יהודי, כזה שנותן מקום מדויק והרמוני לערכים מוסריים, לאומיים ואוניברסליים, שיוצר איזון נכון בין מוסר הפרט למוסר הכלל, בין החומר לרוח.

משרד חינוך יהודי כולל בהרמוניה מוסרית את כל היסודות הטובים שנפש האדם חצובה מהם. הוא צריך להחזיר לשולחן את תפיסת האחריות, לעבור מקורבנות לאחריות יהודית, משפה של זכויות לשפה היהודית של חובות: מה מוטל עליי ומה אני יכול להעניק לאחרים. לעבור מ'אני' ל'הנני'.

זוהי שליחותו של משרד החינוך היהודי: לחבר את עם ישראל אל השורשים היהודיים והלאומיים שלו, וכך להצמיח אנשים ערכיים, אידיאליסטיים ומסורים, שמכילים בקרבם את כל רובדי הנפש – הפרטית, הלאומית והאוניברסלית – ומאירים את דרכם לאומה ולעולם כולו.