יש משהו מעוות בשיח הציבורי סביב תקצוב לומדי התורה בישראל. פעם אחר פעם מתנהל הדיון בשפה של קצבאות, קיצוצים והשלמת הכנסה: כמה יקבל אברך, כמה אפשר להפחית, וכמה עוד להוסיף כדי שמשפחה של תלמיד חכם תוכל לסגור את החודש. כאילו מדובר בצדקה. כאילו מדינת ישראל "עוזרת" למי שבחר ללמוד תורה.
את הסוגיה הזו אני מכירה מקרוב, כאשת אברך בישיבה ציונית גבוהה ומילואימניק שעשה מאות ימי מילואים בעזה ובלבנון. ומכיוון שאני מכירה את שני העולמות האלה גם יחד, אני יודעת שהגיע הזמן לדבר בשפה אחרת. ראשית, מדינה אינה מודדת כל השקעה רק לפי השאלה כמה כסף היא מייצרת בטווח הקצר.
כשם שבכל העולם מבינים שחברה משמרת שפה, תרבות, מורשת ואוצרות רוח משום שהיא רואה בהם נכסים בפני עצמם. בריטניה, למשל, העבירה ב־2024–2025 כ־484 מיליון ליש"ט במימון ציבורי ל־15 מוזיאונים וגלריות לאומיים, בהם המוזיאון הבריטי, הנשיונל גלרי והמוזיאון להיסטוריה של הטבע.
דרושים אנשים שמקדישים את חייהם ללימודה
צרפת הקדישה ב־2024 כ־4.6 מיליארד אירו לתקציב התרבות שלה, ובאיטליה אושרה תוכנית של כ־235 מיליון אירו לשימור המורשת התרבותית בשנים 2024–2026. המדינות הללו אינן דורשות מכל כתב יד, יצירת אמנות, אתר ארכאולוגי או אוסף מוזיאוני להוכיח את התשואה הכלכלית שלו. הן משקיעות בהם משום שהן רואות בהם נכסים של העם והמדינה, שערכם אינו מתמצה בכסף.
אם מדינות מבינות שהן נדרשות לשמר את אוצרות התרבות שלהן גם כאשר ערכם אינו ניתן למדידה כלכלית, קל וחומר שמדינת ישראל אינה יכולה להתייחס לתורה רק דרך השאלה כמה הכנסה מייצר לומד התורה. התורה אינה מוצג במוזיאון אלא מורשת חיה; היא נלמדת, מתפתחת ומועברת מדור לדור. וכדי שמורשת חיה תמשיך להתקיים, דרושים אנשים שמקדישים את חייהם ללימודה.
בנוסף, בישראל ישנה השקעה עצומה, ובצדק, באוניברסיטאות, ולא רק במדעי החיים אלא גם במדעי הרוח – מתוך הבנה שלידע, למחקר וליצירה יש ערך גם כאשר התועלת המעשית שלהם אינה מעשית אלא תרבותית. כך, למשל, ות"ת מפעילה את תוכנית המלגות ע"ש פרופ' נתן רוטנשטרייך לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. התוכנית מעניקה מלגה של כ־80 אלף שקל לשנה ללומד למשך שלוש שנים ונועדה לאפשר לדוקטורנטים להקדיש את מלוא זמנם ללימודים ולמחקר.
עולם התורה אינו מסתכם באדם שיושב ולומד לעצמו
אז מדוע הדבר אינו כך לגבי נכס התרבות העיקרי של העם היהודי, עם התנ"ך, שזו המתנה העיקרית שהענקנו לאנושות כולה? למה היחס לערש התרבות של המונותאיזם, תורת ישראל, נעשה כמעין 'טובה', גרוש שזורקים לקבצן ברמזור? למה מה שנכון לבריטים לא נכון לעם הנצח?
וכמובן, הדברים נכונים גם לערך הציבורי הממשי שהוא חיזוק לומדי התורה. עולם התורה אינו מסתכם באדם שיושב ולומד לעצמו. במשך שנות הלימוד נוצרת תשתית של ידע ומומחיות שממנה צומחים בהמשך רבנים, מחנכים, דיינים, מנהיגי קהילות, כותבים ויוצרים. תורה לומדים על מנת לשמור, אבל גם לעשות וללמד.
זו אינה רק רכישת ידע לאדם עצמו; במובן הזה, לימוד תורה דומה במידה מסוימת להשקעה בתחומי ידע אחרים: המדינה משקיעה במשך שנים באדם שהופך לחוקר, רופא או איש מקצוע, אף שהתועלת הציבורית המלאה של ההכשרה תבוא לידי ביטוי רק בהמשך. כגם כאן, ההשקעה אינה נמדדת רק במה שהלומד מייצר היום, אלא במה שהוא עתיד לבנות מתוך שנות הלימוד. בדומה ל'שימור המוחות' שמדינת ישראל משקיעה בהם מאמצים רבים, כי זה מקדם את האומה וחוסנה, כך גם לומדי התורה: הם מכשירים את עצמם לשאת אותו הלאה, להפיץ את האור והידע, להביא ברכה בדור הזה ובדורות הבאים.
לימוד התורה אינו קיבוץ נדבות
מדינת ישראל כבר מכירה עקרונית בכך שלימוד תורה הוא תחום המצדיק תמיכה ציבורית, באמצעות התמיכה במוסדות תורניים, בישיבות ובכוללים. השאלה אינה אפוא האם יש מקום להשקעה ציבורית, אלא כיצד נכון לחשוב עליה. הגיע הזמן שנפסיק לראות את התמיכה בלומדי התורה כמעין סיוע לנזקקים. מה שדרוש כעת הוא לעבור למודל של השקעה בהון התורני של ישראל.
כיום משקיעה המדינה בסטודנט למדעי הרוח כ־40,000 ש"ח בשנה, לא כולל בינוי ונוספות, בעוד שבתלמיד ישיבה היא משקיעה קצת יותר מ־4,000 ש"ח. כעת צריך להפוך את הקערה, להשקיע גם לרוחב וגם לעומק. גם בתלמידי השנים הראשונות, שהם מרובים יותר, וגם בלומדים 'לתארים מתקדמים': מסלולים למצוינות תורנית, הכשרה לרבנות, להוראה ולמנהיגות, ומלגות קיום שיאפשרו לימוד משמעותי וארוך טווח לעתודת ההנהגה התורנית של ישראל.
זהו שינוי תפיסה: לא עוד זריקת כסף אגבית לצורך לימוד התורה, אלא הכרה בכך שמדינת ישראל בוחרת להשקיע בעולם התורה משום שהיא מייחסת ערך הן לתורה עצמה והן לאנשים שלומדים, יוצרים ומעבירים אותה הלאה. לימוד התורה אינו קיבוץ נדבות. הדיון עליו צריך להיות דיון על ערך, על מורשת ועל השקעה ארוכת טווח בדמותה של החברה הישראלית.
ד"ר רות בורנשטיין, מנכ"לית משותפת ב"פורום תורתם אומנותן" – נשות האברכים בציונות הדתית