אמרו חכמים: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עוונותיו" (בבלי, ברכות יב ע"ב), וחכמינו לומדים זאת ממעשה בעלת האוב. כששאול המלך רואה את הפלשתים נערכים למלחמה, הוא מחפש מענה מה'.

חז"ל עומדים על פער פנימי בין תיאור בקשת שאול לדרך שבה הוא מתאר אותה אחר כך. בעת בקשת המענה מוזכרות שלוש דרכים שבהן פנה לה' (פס' ו): "וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה'… גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמ"א כח, ו), ושאול לא נענה באף אחת מהן.

אך כשהוא פונה לבעלת האוב והיא מעלה את שמואל הנביא, שאול משמיט את האורים ותומים ומזכיר שתי דרכים בלבד: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵא-לֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (שם, טו).

חז"ל מסבירים ששאול התבייש להזכיר את האורים משום שנמנעו ממנו בשל חטאו בהריגת כוהני נוב, והבושה מנעה ממנו להעלות זאת מול שמואל.

את כוח הבושה קושרים חז"ל לדברי שמואל בסוף הדיון: "וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי" (שם, יט). דרש ר' יוחנן: "עמי – במחיצתי", "דנמחלו כל העונות וזכה להיות במחיצת שמואל הנביא" (פתח עיניים לחיד"א, עירובין נג ע"ב).

באיזו בושה מדובר, וכיצד הכפרה עובדת?

אומנם מלשון הגמרא עדיין לא התברר ממה בדיוק התבייש שאול. בדרך פשוטה אפשר לומר ששאול התבייש מעצם חטאו לפני ה' על הריגת כוהני נוב. כך משמע מדברי רבנו יונה: "שיכלם האדם על עונותיו מלפני השם יתברך… וישיג אדם מדרגת הבושה בהתבודד לחשוב בגדולת השם, וכמה רבה רעת הממרה את פיו. ובזכרו תמיד כי השם רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו" (שערי תשובה א, כב).

לפי שיטה זו, כל מהות הבושה נובעת מעצם העמידה נוכח ה', מתוך הכרה שהאדם חשוף לגמרי לפניו. זוהי דרגה גבוהה היוצרת התבטלות של הנברא לפני יוצרו, וממילא מובן שמעמד שכזה כולל כפרה ותיקון.

מהלך שונה עולה מלשון רש"י, שהסביר שבושתו של שאול לא הייתה אלא משמואל הנביא: "גם בחלומות גם בנביאים – ולא אמר לו גם באורים, לפי שנתבייש ממנו, שלא יאמר לו: אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים, לפי שהרגת את הכהנים" (ברכות שם).

בניגוד לרבנו יונה, לדעת רש"י הבושה המוזכרת בסוגיה היא עצם הרגשת האי-נעימות לעמוד ולדון עם דמות אחרת במעשה החטא.

אלא שעתה עלינו לברר: מדוע בושה זו היא כפרה מעולה כל כך עד שמוחלין לו על כל עוונותיו?

הסבר הראי"ה קוק והרב דסלר

הידרשות עמוקה לשאלה זו מצינו בדברי הראי"ה קוק זצ"ל בספרו עין איה (ברכות א, קסט). הרב מדגיש בדבריו כי לא מדובר בבושה המבטאת פרישה גמורה מן החטא, וכל שכן שלא חתימה של התהליך, אלא עיקר עניינה להורות כי "האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע… עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי".

כלומר, מדובר בתחילתו של תהליך, בשלב שהאדם טרם הספיק "להתעצם בטוב". הבושה מחוללת תנועה פנימית ראשונית אך יסודית, שהאדם מזהה בה שאישיותו נבדלת מן החטא ומתחבר למקור טהור בתוכו המורה לו על הפער שבין טבעו העצמי ובין כיעור הרע.

לפיכך מובן מדוע מוחלין לו על כל עוונותיו, "כי זה רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש, מתפשט הוא גם כן על כל חלקי הרעות לתעבן". ברגע שהאדם מגלה את הממד העמוק והטהור בנפשו הגורם לו להתבייש מחטא מסוים, הוא מרומם את כלל אישיותו למדרגה הנבדלת מכלל הקלקולים. לאור זאת מסביר הרב שבזכות הבושה "יסוד הנפש כבר ניצלה", שכן האדם אינו מזהה עוד את עצמיותו עם הרע, ו"שרידי הרע הדבקים על הפעולה צריכים להתבער על ידי עונש ויסורין, זה יעשה ה' בחסדו".

"כאשר האדם מתבייש מן החטא, מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי, שכל בושה שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו"

זאת אומרת שאף על פי שמוחלין לו על כל עוונותיו, אין בכך פטור בלתי רציונלי מתהליך ההיטהרות מן הרע שדבק בו. כוונת הדברים היא שבבושה גנוז יסוד של תיקון והתעלות פנימית; תהליך רוחני שבסופו ישוב החוטא מכל עוונותיו.

כעין זה כתב גם הרב דסלר: "הרגשת הבושה – שורשה הוא דביקות פנימית אל מעלה רוחנית, ובהרגיש האדם בנפשו שנפל ממעלתו הריהו מתבייש… גם ההרגש הטבעי של בושה מחבירו יש בו קצת ממעלת הדביקות, כי על כל פנים זהו ההיפך מהעזות… ואפילו אם מתבייש רק כלפי חבירו עדיין אין זה חורבן גמור, כי עדיין יש לו השגה בפחיתות החטא, ודבר זה הוא ניצוץ אמת שאפשר שיביאהו לתשובה" (מכתב מאליהו, תשובה, עמ' 98).

האם קיימת מצווה לחזור בתשובה? הערת הרב קוק שנעלמה

בושה – יסוד התשובה: דברי המהר"ל והקדמונים

יסוד דבריהם של הראי"ה קוק והרב דסלר נעוץ כבר בלשונו של המהר"ל: "כאשר האדם מתבייש מן החטא, מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי, שכל בושה שהוא מתבייש מדבר מרחיק עצמו ממנו… שאין החטא מתעצם בו ואדרבא מרחיק עצמו מן החטא, כמו שהיה שאול מתבייש לא רצה להזכיר את החטא מפני הבושה, ולכך מוחלין לו החטא מאחר שהוא מרוחק מן החטא" (נתיב התשובה, פרק ה).

בהמשך דבריו המהר"ל מסביר כי על ידי הבושה האדם מתעלה למדרגה רוחנית זכה ("פשיטות"), שבה החטא נעשה חיצוני לו עד שהוא מתפשט ממנו כבגד: "ומפני כך מוחלין לו כאשר יש לו מדת הפשיטות שמתפשט ממנו החטא".

דברים אלו משתקפים גם בביטוי המיוחד שמצינו בריטב"א ובשיטה מקובצת בסוגייתנו: "שהבושה עולה לו לתשובה" (ברכות שם). מדבריו נראה שלא מדובר בבושה הנלווית לתשובה, אלא בבושה המשמשת תמורה וחלופה לתשובה. אף טרם שב האדם בתשובה גמורה, הוא זוכה למחילה מכוח הבושה בלבד, המהווה מדרגה עצמית לטהרה וכפרה.

כל מהות הבושה נובעת מעצם העמידה נוכח ה', מתוך הכרה שהאדם חשוף לגמרי לפניו. זוהי דרגה גבוהה היוצרת התבטלות של הנברא לפני יוצרו, וממילא מובן שמעמד שכזה כולל כפרה ותיקון

בלשון רבנו המאירי מצינו דברים ברורים עוד יותר: "כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלים לו… שהבושה שהאדם מתבייש על מה שחטא הוא יסוד החרטה, והחרטה הוא יסוד התשובה" (ברכות שם). הבושה היא יסוד בניין התשובה כולו. בנקודה הראשיתית של בושה מעבירה אחת גנוזים כל שאר שלבי התיקון והתשובה שעתידים לבוא.

עוד יש לציין בהקשר זה את דבריו של רבי שמואל לניאדו, בן דורו של מרן הבית יוסף (כלי יקר, שמואל שם), המדגיש כיצד בושה מעבירה אחת מורה על מעלת האדם, הראוי לפשוט מעליו את כל העבירות כולן: "שמאחר שהאדם בוש מעבירה אחת גילה על כל חטאתינו שאילו יזכירום אליו יתבייש, והבושה מביא לידי חרטה… ויצאה מן הכלל להתבייש עליה – לא ללמד עליה בלבד אלא כל כלל העבירות, לזה ראוי ומחייב יכפר לו כולן כיון שהיה מתבייש גם מהם".

הבושה והחרטה בשיטת הרמב"ם

בנוגע למעמד הבושה בשיטת הרמב"ם מצינו הבדל יסודי בין דבריו בפרק א מהלכות תשובה לבין דבריו בפרק ב. בפרק ב הרמב"ם מבאר את שלושת חלקי התשובה: "ומה היא התשובה – הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו" – עזיבת החטא; "ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד…" – קבלה לעתיד; "וכן יתנחם על שעבר, שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי'". נקודה בולטת בדין זה היא שהחרטה מופיעה רק בסוף, לאחר הקבלה לעתיד, וכן משמע מן הכתוב: "אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יח).

ואולם בפרק א, תוך כדי הצגת מצוות הווידוי, הרמב"ם מציג סדר הפוך: "וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין? אומר: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". בפרק זה הרמב"ם פותח בחרטה ובבושה, ורק חותם בקבלה לעתיד. היסוד לתשובה כאן אינו עזיבת החטא המעשית, אלא החרטה והבושה.

"כי זה רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש, מתפשט הוא גם כן על כל חלקי הרעות לתעבן"

כיצד מתיישב הפער שבין הפרקים? ב"רשימות שיעורים" (ברכות שם) הגרי"ד סולוביצ'יק מסביר שההבדל נעוץ בין הבנת מעשה התשובה (פרק ב) למצוות הווידוי (פרק א), המבטאת את התהליך הפנימי שעובר בנפש בעל התשובה. מעשה התשובה גלוי וברור, ועיקרו הקבלה להבא. אך התנועה הפנימית מורכבת יותר: "שתהליך התשובה בנפש החוטא מתחיל בחרטה… דחרטה על העבירה מביאה ממילא לקבלה להבא שלא ישוב לחטוא עוד. בחרטה ותשובת הלב, התהליך מתחיל מהרגשת מיאוס ותועבת החטא ומזה בא לידי קבלה להבא".

בהקשר זה הבושה הנלווית לחרטה היא השלב הפנימי המשמעותי ביותר, המנוע שקודם לשינוי המעשי ומוליד אותו.

בעזרת ה' במאמר הבא נראה כיצד זיהה הרצי"ה קוק את יסוד הבושה במסע חייו של אחד ממייסדי התנועה הציונית: מקס נורדאו.

לתגובות: [email protected]