בעשרת ימי תשובה אנחנו אמורים לפשפש במעשינו. לנקות את החטאים, לעשות תשובה, להפסיק עם לשון הרע, עין הרע, צרות עין, תאוות, חמדנות וכל הדברים הטובים שאנחנו מלאים בהם.
אבל מה קורה אם לא בא לי לפשפש במעשיי? כאילו, אני יודעת איפה הם. לא צריך לחפש יותר מדי. הם ממש פה. ויותר מזה, מה קורה אם אני לא באמת רוצה להיפרד מכל החלקים המכוערים שלי?
במקרה אנחנו גם בתקופת בחירות, ובעוד אני מנסה לכתוב טור ליום כיפור, כל שנייה יש לי פוש. ההוא אמר עליו ככה, ההוא אמר עליו ככה, זה רוצה להוריד לזה את הראש, ההוא רוצה לחסל את ההוא. בסך הכול אווירה מאוד טובה בערב יום כיפור בעם ישראל. ממש מרגישים שכולנו רוצים להיות אנשים טובים יותר. כולם רוצים את הטוב באמת, רק כל אחד משוכנע שהדרך להביא את הטוב עוברת בלספר לנו כמה השני נורא.
יש מנהיג לבירה?
אני חושבת שאני מחפשת מנהיג שיגיד לי מה הוא מציע בלי להגיד לי מה הוא לא רוצה להציע. ואז, כמו תמיד כשאני מאוד חכמה לגבי אנשים אחרים, אני חושבת על עצמי בבית שלי. כי אני יודעת מצוין איזו אימא אני לא רוצה להיות. בזה אני ממש חזקה.
אני גם יודעת איזו אימא אני כן רוצה להיות. סבלנית, נוכחת, שמחה, עושה עם הילדים יצירות מאצטרובלים בשמש. לא יודעת למה תמיד יש אצטרובלים בדמות האימהית הזאת, אבל יש. ובפועל אני גם האימא העצבנית, הקצרה, החסרה, זאת שלא הספיקה ושוב צעקה ואין לה שום כוונה כרגע להכין מובייל מאצטרובלים.
וזה קצת מעסיק אותי ביום כיפור. כי מה בעצם אנחנו עושים ביום הזה? עומדים יום שלם ומתוודים. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי. עוד ועוד ועוד. אנחנו לא מגיעים לבית הכנסת עם מצגת הישגים שנתית. אף אחד לא עומד בווידוי ואומר: דווקא השנה הייתי ממש בסדר עם הילדים. אנחנו באים עם כל מה שלא. ואני שואלת את עצמי מה אמור לקרות במפגש הזה. האם פעם בשנה אני אמורה לפגוש את כל האישה שאני לא ולהתבאס עליה מרוכז?
אף אחד לא עומד בווידוי ואומר: דווקא השנה הייתי ממש בסדר עם הילדים. אנחנו באים עם כל מה שלא. ואני שואלת את עצמי מה אמור לקרות במפגש הזה. האם פעם בשנה אני אמורה לפגוש את כל האישה שאני לא ולהתבאס עליה מרוכז?
פעם עשיתי משחק עם אחד הילדים שלי, שיש לו כישרון מיוחד להיכנס למטבח ולהשאיר אחריו מקום שנראה כאילו כוח צבאי עבר בו. אם הוא הכין חביתה וסלט, יש קליפות בכל מקום, נטיפי ביצה על השיש, על הכיריים ולפעמים באזורים שלא ברור מה הקשר שלהם לביצה. שלא נדבר על הריח. הוא תמיד שורף את החביתה. אבל הילד עצמאי. הילד הכין לעצמו אוכל. איזה מרגש.
אמרתי לו שהמשחק הוא כזה: הוא נכנס למטבח, מכין לעצמו, מסדר אחריו, וכשאני מגיעה אני לא יודעת שהוא היה שם. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: אבל אימא, את לא רוצה לדעת שהייתי פה? שהצלחתי להכין? טוב. בסדר. אפשר גם בלי שכל הילדים שלי יעשו לי טיפול רגשי בבית. אבל המשפט הזה נשאר איתי דווקא עכשיו, כשאני מנסה להבין מה אני אמורה לעשות עם כל הלכלוך שלי ביום כיפור.
בשביל מה באתי לפה?
אולי אני מדמיינת תשובה כאילו המטרה היא שהקב"ה לא ידע שהייתי פה. שאני אעבור בעולם הזה בלי להשאיר פירורים, בלי נטיפי ביצה, בלי טעויות, בלי קנאה, בלי כעס, בלי להגיד דברים שלא הייתי צריכה לומר. שאגיע ליום כיפור נקייה ומסודרת ואגיד: הנה, לא רואים על המטבח שהכנתי בו משהו. אבל הייתי פה. וחיים שלמים קרו פה. אהבתי וכעסתי, נתתי וקינאתי, התפללתי וגם דיברתי שטויות, רציתי לעשות טוב ולפעמים יצא לי עקום.
אולי יום כיפור הוא לא היום שבו הקב"ה מבקש ממני להוכיח לו שלא לכלכתי. הרי בשביל מה באתי לפה אם לא כדי לגעת בעולם ולנסות ולהיכשל ולתקן ולהשאיר סימן? אולי הוא היום שבו אפשר סוף סוף להסתכל על כל המטבח הזה בלי להעמיד פנים. להגיד: כן, הייתי פה. הנה הקליפות, הנה הביצה השרופה, הנה המקומות שאני כבר ממש רוצה לתקן, והנה גם אלה שאני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לוותר עליהם.
ואולי זאת הכפרה שאני מחפשת. לא למחוק את כל מה שמכוער בי כדי להיות ראויה לעמוד ביום כיפור, אלא לעמוד עם הכול. עם השאיפות ועם המציאות, עם הטוב ועם הרפש, עם מי שרציתי להיות ועם מי שהצלחתי להיות השנה. לעמוד מול הקב"ה ולהגיד: הייתי פה. ניסיתי. הכנתי חביתה. קצת שרפתי אותה. אבל אתה אוהב אותי, נכון?
