מדי שנה בהגיע ימי אלול נהג מרן הרב זצ"ל ללמוד ספרי מוסר בסבב קבוע: חובות הלבבות, ראשית חכמה, מסילת ישרים, אורות התשובה, יסוד ושורש העבודה. סדר זה לא ביטל הרב אפילו בימיו האחרונים ממש (הרב נלב"ע בג' באלול), ובאותה שנה למד חובות הלבבות. כמו כן גם בימיו האחרונים לא רצה לבטל את מנהג התקיעה בשופר מראש חודש אלול, אך ויתר עליה מחשש שתכביד על חולים אחרים הנמצאים בבית ההבראה ששהה בו.
גם מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל קבע בישיבה לימוד מוסר מיוחד לימי אלול, נוסף על הקביעות היומית במשך השנה כולה בספר 'שמירת הלשון' (מצ"ב כתב יד קודשו בפתק שתלה על לוח המודעות).
עוד נהג מרן הרב לומר אחרי תפילת שחרית בחודש אלול וימי התשובה את פרשת התשובה המופיעה בסידורים ואת ה"יהי רצון" שאחריה.
***
הרב אליעזר יהודה ולדינברג זצ"ל (בעל ציץ אליעזר) סיפר שפעם התפלל בישיבה בראש חודש אלול ועמד סמוך למרן הרב. כששמע קולו בתפילתו, שם לב שהוא מתפלל בניגון של ימים נוראים. לאחר התפילה ניגש אל אחד התלמידים ושאל לפשר העניין. ענה לו אותו תלמיד בפשטות: וכי אינך יודע שאצל הרב "אלול זה אלול"?
***
לקראת אמירת הסליחות ביאר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל שיש לעשות תשובה לפני אמירתן: "מה פירוש סליחות? איזו חוצפה! קודם תשוב בתשובה, ואז תהיה סליחה. אבל מה זה לגשת ככה לסליחות? תשובה חייבת להיות קודמת".
***
את דברי הגמרא בר"ה "אמרו לפני… זכרונות שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר", הסביר הרצי"ה לפי הירושלמי הקובע שמן התורה אין תוקעים בר"ה שחל בשבת, ועליו נאמר "זכרון תרועה": "פנימיות המצוה היא הזכירה והשופר רק מגלה את העיקר. אין זה נכון לומר שבשבת אין מקיימים את מצוות התקיעה בשופר, שכן דווקא אז המצוה מתקיימת במדרגתה העליונה והמקורית, במדרגת הזיכרון. יו"ט שחל בחול… הוא במדרגה שנייה, ופעולת התקיעה מתבצעת בו בפועל, ואילו בשבת… המצוה מתקיימת במדרגה העליונה ובמעלה הגדולה; בה מקיימים את מהותה ורוחה של המצוה – שהוא הזיכרון", והוסיף בשם הרב שהזכירה הסגולית הא-לוהית בולטת יותר כאשר אין תוקעים בפועל.
***
לפני התקיעות היה נוהג הרב לטבול. בישיבה לא נהגו לומר את ה"יהי רצון" שבין התקיעות, אבל אומרים "ובכן יהי רצון" לפני "אשרי העם". במשך שנים נהג מרן הרב לתקוע בעצמו בשופר בר"ה, אך באחרית ימיו היה מקריא לתוקע הרב דוד כהן, הרב הנזיר.
נשיא המדינה שז"ר סיפר לרב שאר יישוב כהן זצ"ל על ההכנות לתקיעות שהיה עד להן ימים מספר לפני ראש השנה: "שניהם עמדו בעיניים עצומות, הרב מקריא ור' דוד תוקע, והקולות נשמעים כמגיעים מעולם אחר, שלא מעלמא הדין. לרגעים היה נדמה לי שאני שומע את קול שופר הגאולה, קול שופרו של משיח המבקש קיבוץ נדחי ישראל. נחרדתי ונרעשתי עד עמקי נפשי. מראה זה וקולות אלו לא אשכח לעולם".
את מעמד תקיעת השופר עצמו תיאר הרב הנזיר ביומנו במוצאי ראש השנה תרפ"ג (שחל בשבת כבשנה זו): "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול – הבכיות לאין קץ, והיום – ההשגות העליונות, ביחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו את סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, אני הקראתי מלה מלה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח. הוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי".
***
בשיחה לפני התקיעות הסביר הרב והדגיש שביום טוב של ראש השנה יש חדווה פנימית עצורה, וכל הנהגת היום צריכה להיות רצינית, נסוכת יראה. לכן נהג הרב לברך את הציבור בתום התפילה בברכת "חג מבורך" ולא "חג שמח" (וכן נוהג בעקבותיו מו"ר הגר"ד ליאור שליט"א, ישלח לו ד' רפו"ש).
***
את דברי ר' עקיבא במשנה האחרונה של מסכת יומא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים", היה הרצי"ה מסביר: ביום כיפור אנו טובלים בקב"ה! (מפי מו"ר הרב אליעזר ולדמן זצ"ל).
***
כתב הרב טוקצ'ינסקי בלוח לארץ ישראל: "בלילי חול המועד סוכות עושים זכר לשמחת בית השואבה באמירת שיר המעלות ובשירים ותשבחות". מרן הרב נהג כן ביום השנה לפטירת הגר"א, אור לי"ט בתשרי, וכך נוהגים בישיבה עד היום (בסוכת תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל היו נוהגים כן מדי ערב). הרצי"ה הוסיף: "עם סיום שמחת הקודש, שהיתה מגיעה עד חצות, היה מזמר אאמו"ר הרב זצ"ל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה את 'ישאלוני רעיוני' לר' יהודה הלוי".
בדומה לכך תיאר הרב נריה מסיום ההקפות השניות: "להט קודש אפף את כולנו, כשחזר הרב וחזר ברוב-התרגשות על המילים 'ויתייחד העובד עם המלך במסיבו'… וחבל שלא ניתן לצרף לשורות השיר אדיר-הביטוי את כל מה שהרגישו אלה שזכו לראות ולשמוע את הרב מנצח בנגינתו, מתרונן ברוממות-נשמתו".
***
"בליל שביעי של סוכות… נהגו להיות ערים וללמוד חומש דברים" (עולת ראיה). וחותנו של מרן הרב, האדר"ת זצ"ל, כתב: "ליל הושענא רבה קראתי משנה תורה בהס"ת… בהסוכה, ב"ה, והיה לי מזה עונג רב לקרות בתורה הכתובה כדין", וכן נהגו בסוכת הרב חרל"פ. החל משנת תשפ"א החלו לנהוג כן גם בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב.
***
משנת תר"ץ, אחרי זוועת הפרעות שהיו בארץ ישראל בשנת תרפ"ט, היה מזמר הרב בעת ההקפות בשמח"ת בהתגברות ובהתלהבות קודש את הפסוק האחרון שבסוף שירת האזינו, "הרנינו" וכו'. עד היום נוהגים לשיר זאת בישיבה בהקפה שביעית (בלילה, ביום, וגם בהקפות שניות שבישיבה ובבית הרב).
***
לסיום נזכיר שבבית מדרשו של הרב נהגו שלא לומר "והוא רחום" בימי חול המועד (כפי שהארכנו לבאר בעבר).
תודתי לרב ינון ויסמן שליט"א על עזרתו. לשאלות ולתגובות: [email protected]
מקורות: נפש דוד, לשלושה באלול, עולת ראי"ה, מועדי הראי"ה, בינו שנות דור ודור, חזון למועד (בתוך קנין תורה מאת הרב נחום רקובר שליט"א), נקודות מתוך שיחות ר"ה של מרן הרצי"ה קוק זצ"ל, ענייני תקיעת שופר (מאת הרב חיים שטיינר שליט"א), מתוך התורה הגואלת, שבת הראי"ה (בעריכת ר' משה נחמני הי"ו)
שמחת בית השואבה בישיבת מרכז הרב (כמנהג הרב זצ"ל) תתקיים בעז"ה ביום שלישי, אור לי"ט בתשרי, בשעה 20:00. קריאת חומש דברים בציבור מתוך ספר תורה (כמנהג הרב חרל"פ זצ"ל) תתקיים בעז"ה ביום חמישי, ליל הושענא רבה, בשעה 19:50. הציבור מוזמן
