בראש השנה ספרי חיים וספרי מתים נפתחים לפני מלך מלכי המלכים, והשנה מבינים שהחשבון אינו רק אישי. לא רק "מה אני קלקלתי השנה", אלא מה קלקלנו אנחנו כעם, כציבור, כאומה. הבחירות כבר מעבר לפינה, המלחמה עדיין כאן, והשאלה הפשוטה היא אם נצליח להיכתב לשנה של תיקון אמיתי או נמשיך לדשדש באותם שסעים ישנים.

זה לא עוד טור חגיגי של איחולי שנה טובה. זה הרגע לבדוק מה עדיין לא למדנו מהשנה הקשה שעברה עלינו בעודנו דבקים באותם הרגלים ישנים. איפה קלקלנו בשנה האחרונה? בואו נתבונן פנימה בלי מילים גבוהות מדי.

שעת החמצה

מי שהניפו את דגל האחדות והגוש השלישי? הם החמיצו שעת כושר והזדמנות היסטורית. דיברו גבוהה גבוהה על גישור, על שבירת הפרדיגמה הישנה, על חלופה שלטונית מאחדת, וברגע האמת נסוגו בחזרה לאותם קווי שסע. קנאות ישנה, שנאות אישיות, חרמות פוליטיים – הכול חזר.

ראינו את זה שוב ושוב: מפלגות מבטיחות "משהו אחר" מתפרקות או חוזרות למחנאות הרגילה. פוליטיקאים חדשים-ישנים מדברים על אחדות ואז חוזרים לבית הפוליטי המוכר. ההזדמנות הייתה שם, אחרי האסון הלאומי, והיא הוחמצה. חשבון הנפש שלהם ברור: להניח בצד את האגו ולהתחיל לבנות משהו שמשרת באמת, לא רק מדבר על זה.

שלילה אינה תוכנית עבודה

האופוזיציה התבצרה בעמדה של אנטגוניזם בלתי פוסק. שלוש שנים ויותר של ניסיונות למחוק, לפסול ולהפיל שלטון בכוח – בלי להציב חזון חלופי אמיתי.

סיסמאות של שלילה אינן תוכנית שלטון. הציבור הרחב מחפש דגלים ערכיים ולאומיים שיכולים לחבר, לא רק לשנוא את הצד השני. כל עוד האופוזיציה נשארת במצב של "רק לא הם", היא נשארת עקרה. אי אפשר לבנות קואליציה על כעס בלבד. חשבון הנפש שלה: להפסיק להיות רק בפוזיציה ולהתחיל להיות גם חלופה.

פחות לייקים, עוד עבודה

תומכי מפלגות השלטון ומחנה הימין חייבים להבין שמנהיגות בעת מלחמה אינה נמדדת בסרטוני טיקטוק ובעקיצות ברשתות. מפלגת שלטון מחויבת לספק שירות מסור לכלל הציבור, ניהול ממלכתי ועבודה סיזיפית יום-יומית בשטח. פחות לייקים.

הנציגים בפרלמנט ובממשלה צריכים להיות אנשים בעלי יכולת מוכחת ומחויבות לבניין האומה, מכובדות, יושרה וניסיון. מי שמנהל מדינה אינו יכול לחיות רק מתוך האולפן או מהטלפון. הבוחר נתן אמון, ועכשיו צריך להחזיר לו במעשים ובתוצאות.

הציונות הדתית נושאת על כתפיה תרומה אדירה ברוח, בצבא, בהתיישבות. ובכל זאת היא סבלה וסובלת מפילוגים פנימיים שמחלישים אותה. חלקים ממנה, אותן "נשמות תועות", מחפשים כבר שלוש שנים מסגרות פוליטיות אחרות במקום לשבת עם האחים הטבעיים למחנה

האמון לא יחזור מעצמו

מערכת הביטחון עדיין נושאת את משקל קריסת הקונספציות, וטרם הפנימה את השינוי במלואו. כשלים מבצעיים, תפיסות עולם שלא עמדו במבחן המציאות והיגררות אחרי רעיונות שהתנפצו בבוקר אחד. גם מערכת המשפט צריכה לעצור את הדהירה היוריסטוקרטית, להפנים את גבולות הסמכות והכוח ולכבד את הכרעת הרוב.

אמון הציבור הוא נשמת אפן של שתי המערכות האלה. בלי הפקת לקחים מקצועית ונקייה ממשוא פנים, האמון לא יחזור. גם כאן אין מקום לתירוצים ישנים.

מבמה לתיבת תהודה

התקשורת הישראלית אמורה להיות במה ציבורית. במציאות היא הפכה לתיבת תהודה הרמטית. אתה מדליק את הטלוויזיה ושומע בדיוק את מה שרצית לשמוע. אותם פרצופים, אותן דעות, אותה רדיפה אחרי כותרת סנסציונית. קשה לזכור כתבת עומק ששינתה את השיח. עיתונות עומק? כמעט נעלמה.

במקום לתווך מציאות מורכבת האולפנים מזינים את הציבור בהד של עצמו. האמון קרס, והפער בין מה שקורה בשטח למה שמשודר רק הולך וגדל.

חשבון הנפש כאן פשוט: לחזור להיות עיתונאים, לא פעילים פוליטיים האוחזים במיקרופון, בעיקר בערוצים שפוחדים להתעמת בהם עם האמת.

מגזר הנשמות התועות

הציונות הדתית נושאת על כתפיה תרומה אדירה ברוח, בצבא, בהתיישבות. ובכל זאת היא סבלה וסובלת מפילוגים פנימיים שמחלישים אותה. חלקים ממנה, אותן "נשמות תועות", מחפשים כבר שלוש שנים מסגרות פוליטיות אחרות במקום לשבת עם האחים הטבעיים למחנה.

הציבור מתחיל להתעייף מהריבים הפנימיים. הפיצול הותיר קרעים מבית והקטין את ההשפעה על דמות המדינה. במקום לחזק את המכנה המשותף האמוני, ראינו התפזרות. התיקון מתחיל בבית: לאחות את הקרעים, לחזור לדבר זה עם זה ולהפסיק לרעות בשדות זרים רק כי מישהו לא בדיוק לטעמך.

להשתלב – והפעם באמת

הציבור החרדי והנהגתו עומדים לנוכח שבר היסטורי שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. עשורים של היבדלות מכוונת, סירוב אמיתי לשותפות מלאה בנטל ההגנה והימנעות מהשתלבות בכלכלה ובחברה הובילו למקום קשה.

אחרי 7 באוקטובר הם מתקשים להמשיך בסדר הישן כאילו דבר לא קרה. החיילים שבשטח, המשפחות שמשלמות מחיר והמדינה שנושאת בנטל הכלכלי – כולם רואים את הפער. המספרים אינם משקרים: שיעור ההשתתפות בשוק העבודה עדיין נמוך מדי, והנטל על מי שמשרת רק הולך וגדל.

חשבון הנפש מחייב אומץ: לצאת מהבידוד מרצון, להשתלב באמת, להיות שותפים לגורל המשותף. לא בהצהרות, במעשים. אחרת המלכודת רק תתהדק.

סיסמאות של שלילה אינן תוכנית שלטון. הציבור הרחב מחפש דגלים ערכיים ולאומיים שיכולים לחבר, לא רק לשנוא את הצד השני

בערב ראש השנה, כשהגורלות נחתמים, כדאי לזכור שתיקון לאומי אינו מגיע מהצהרות יפות. הוא מגיע מהכרעה אמיצה של כל מחנה לקבל עליו אחריות לחלק שלו. התקשורת – לצאת מתיבות התהודה. החרדים – להשתלב באמת. חסידי האחדות – להפסיק את החרמות. הציונות הדתית – לאחות את הבית. האופוזיציה – לבנות חזון ולא רק להתנגד. תומכי השלטון – לעבוד בשטח. המערכות – לשקם את האמון. כל אחד והחלק שלו. בלי זה נישאר באותו מעגל מסוכסך ומפוצל.

מי ייתן ונזכה להיכתב ולהיחתם לשנה של תיקון, שותפות ואחריות לאומית. לא כי כתבנו מאמר יפה אלא כי באמת התחלנו לשנות. זה הזמן. לא מחר, לא אחרי הבחירות. עכשיו.