יש משהו עמוק בסמיכות שבין ימי הדין שבפתחנו לבין מערכת הבחירות הנוכחית.
בראש השנה אנחנו עומדים לפני ריבונו של עולם ועסוקים בשאלה: מי אנחנו ועד כמה אנו מממשים את ייעודנו? לא רק מה עשינו בשנה שעברה, ולא רק מה נקבל בשנה הבאה. השאלה העמוקה יותר היא מהי דמות האדם שאנחנו מבקשים להיות ולא רק כפרט אלא בעיקר כאומה. ובאותם ימים ממש, החברה הישראלית נדרשת לשאול שאלה דומה: מי אנחנו רוצים להיות כחברה?
בחירות אינן רק שאלה של ניהול. הן אינן רק ויכוח על תקציב, ביטחון, יוקר המחיה או מדיניות. כל אלה חשובים מאוד, אבל מתחת לכל הוויכוחים הללו מסתתרת שאלה אחת מהותית יותר:
מהו הסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו? האם מדינת ישראל היא עוד מדינה במרחב המזרח־תיכוני, שיש בה רוב יהודי במקרה, או שהיא מדינת הלאום של העם היהודי? האם היהדות מתוחמת למרחב של בית הכנסת וביתנו הפרטי בלבד, או שהיא גם מקור הזהות המוסרית, התרבותית והלאומית שלנו? האם אנחנו רוצים להיות עם שמנהל מדינה, או עם שמקים כאן מחדש את חייו הלאומיים כהמשכה של ההבטחה האלוקית לאבות?
זו, בעיניי, ליבת הדיון.
יום הדין – לא רק על מה שעשינו, אלא על מי שאנחנו.
חז"ל מלמדים אותנו שבראש השנה האדם עומד לדין. אבל דין איננו רק חשבון של מעשים בודדים. דין הוא בירור של כללות האדם עצמו. התשובה, במובנה העמוק, איננה רק "לתקן עבירה". היא לשוב אל עצמנו. לשוב אל המקור. לגלות מחדש את הזהות שממנה באנו ואת הייעוד שאליו אנחנו הולכים.
לכן ראש השנה נקרא גם יום הזיכרון. הזיכרון היהודי איננו ערך היסטורי בלבד. אנחנו זוכרים את אברהם כדי לדעת מי אנחנו. זוכרים את יציאת מצרים כדי לדעת איך נוצרנו כאומה. זוכרים את ירושלים כדי לדעת לאן אנו כוספים.
עם שאינו יודע לזכור – מתקשה לדעת לאן הוא הולך. וזה נכון גם בבחירות. לפני שאנחנו שואלים "למי להצביע", כדאי לשאול שאלה קודמת: איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן?
הבחירות הן מבחן לזהות
קל מאוד להפוך מערכת בחירות לתחרות בין מפלגות. מי יעלה? מי ירד? מי יעבור את אחוז החסימה? מי יהיה שר? מי יקבל יותר מנדטים? אך אם זה כל הסיפור – החמצנו את העיקר.
המדינה איננה רק מערכת שלטונית. היא ביטוי לחברה שחיה בתוכה. והשאלה מה יקרה במדינת ישראל תלויה לא רק בזהותם של הנבחרים, אלא בזהות שאנו, הציבור, מבקשים לבטא באמצעותם ובדגל שהנבחרים נושאים ומממשים בחייהם.
אפשר לדבר על ביטחון בלי לשאול בשביל מה אנחנו כאן. אפשר לדבר על התיישבות בלי לשאול מהי משמעותה של ארץ ישראל עבור עם ישראל. אפשר לדבר על כלכלה בלי לשאול איזה סוג של חברה אנחנו רוצים לבנות. אפשר לדבר על ריבונות בלי לשאול מהו התוכן שאנחנו יוצקים לתוך הריבונות הזאת. ואפשר אפילו לדבר על "מדינה יהודית" בלי לברר מה פירוש המילה יהודית. וזאת בדיוק הנקודה!
יהודית – לא רק רוב יהודי
מדינה יהודית איננה רק מדינה שבה רוב האזרחים הם יהודים. אם זו הייתה כל משמעותה של המילה "יהודית", היינו יכולים להסתפק בנתון דמוגרפי, אבל יהדות היא הרבה יותר מזה.
יהדות היא ההכרה בכך שאנחנו חוליה בשרשרת ארוכה מאוד של דורות מאברהם אבינו דרך יציאת מצרים קבלת התורה בית מקדש גלויות ושיבת ציון המתחדשת בימינו לקראת תיקון עולם במלכות שדי. אך היא גם תביעה, תביעה בלתי מתפשרת להגדרת הזהות הלאומית שלנו.
לכן הוויכוח על זהותה היהודית של מדינת ישראל איננו ויכוח "דתי" או פוליטי בלבד זהו דיון על עצם משמעותה של התחייה הלאומית.
ב"ה, נבחרינו הנמרצים חוללו מהפך מדהים בסוגיית ההתיישבות בשנים אלו, אך יחד עם זאת, מסוכן לבנות בלי לדעת למען מה.
יש לנו נטייה טבעית להתלהב מפרץ של עשייה, אבל בניין בלי זהות עלול להפוך מהר מאוד לבניין שאין יודעים עוד לשם מה נבנה. אפשר להקים יישוב, אבל אם הדור הבא אינו יודע מדוע הוא חי בארץ הזאת – היישוב עצמו מאבד את משמעותו וחלילה אף את זכות קיומו, ראינו זאת בגירוש מגוש קטיף.
אפשר להקים מוסדות, אבל אם אין תוכן יהודי עמוק שמחבר ביניהם – הם עלולים להפוך למעטפת בלבד. אפשר לנצח במאבק פוליטי, אבל אם לא הצלחנו לחבר את הציבור הישראלי למשמעותה של המדינה היהודית – הניצחון עלול להיות זמני מאוד.
ההיסטוריה של מדינת ישראל כבר לימדה אותנו דבר פשוט: אי אפשר לשמור לאורך זמן על הבית אם לא ברור ליושבים בו מדוע הבית הזה הוא שלהם. לכן הזהות איננה קישוט היא התשתית וליבת הקיום שלנו כחברה ואומה על בימת ההיסטוריה.
הדברים מקבלים ביטוי מדויק בתפילתו בימים אלו; "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים למענך אלוקים חיים". דהיינו, בירור למען מה אנו חיים כאן ובכלל.
בברכת שנה מבורכת לכל בית ישראל.