במערכת הבחירות הקרובה יש גורם מרכזי אחד, אולי החשוב שבהם, שכמעט אף אזרח בישראל אינו מכיר לעומק – אך הוא הדמות המעצבת והמשפיעה ביותר מאחורי הקלעים על תוצאות האמת ועל עתיד המדינה. הדמות הזאת היא עבדאללה נימר דרוויש, מייסד התנועה האסלאמית בישראל.

השורשים: מג'יהאד אלימות לדאווה מתוחכמת

שייח' נימר דרוויש החל את דרכו כמחבל של ממש, שהקים את אחד מארגוני הג'יהאד של ערביי ישראל. בשנת 1979 ייסד במקביל את התנועה האסלאמית בארץ, וב-1981 נעצר ונשפט על מעורבות בטרור ובפיגועים. אולם נקודת המפנה ההיסטורית התרחשה ב-1996, עם צאתו מהכלא. אז קיבל דרוויש החלטה אסטרטגית שפיצלה את התנועה לשתיים: ההבנה העמוקה כי את האסלאם אין טעם להחיל על מדינת ישראל בכוח הזרוע של הג'יהאד האלים, אלא באמצעות הדאווה – שכנוע, חדירה מערכתית סבלנית והתבססות שקטה מבית.

החלטה דרמטית זו הובילה לפיצול חד: הפלג הצפוני, בהנהגת ראאד סלאח וכאמל ח'טיב, בחר להמשיך בדרך ההתנגדות האלימה שהסתיימה לבסוף במאסרו של סלאח; מנגד, הפלג הדרומי – בראשות נימר דרוויש עצמו ושייח' חמאד אבו דעאבס מרהט, ובהובלתו הפוליטית של חבר הכנסת לשעבר אברהים צרצור – בחר באסטרטגיה של הסתננות לתוך מערכות השלטון, תחילה ברשויות המקומיות ומשם בדרך לכנסת ישראל.

תלמידו המובהק ועוזרו האישי של דרוויש לא היה אלא מנסור עבאס. עבאס לקח את מורשתו של רבו ושדרג אותה בכמה מדרגות באמצעות עיקרון התקיע (הסתוות). המשמעות המעשית של השיטה הזו היא אמנות ההונאה הפוליטית: לומר ליריבך הציוני בדיוק את מה שהוא משתוקק לשמוע, לעטות כסות של ממלכתיות ודאגה לצרכים אזרחיים, עד שייראה כתומך נאמן במדינה יהודית – והכול במטרה לפרוץ את חומות השלטון, ומשם, צעד אחר צעד, לקדם את חוקי השריעה ואת חזון השתלטות האסלאם הפוליטי.

עיוורון בצמרת: מאיזנקוט ועד האחים המוסלמים

השיטה הזו אינה מוגבלת לגבולות ישראל בלבד; היא מעתיקה את צעדיה בדייקנות מתוך משנתה של תנועת האחים המוסלמים, שהוקמה על ידי חסן אל-בנא במצרים ב-1928 – איסלאם פוליטי שחרט על דגלו את כיבוש העולם המערבי מבפנים, דרך כליו שלו.

למרבה הצער והכלימה הלאומית, כאשר אישים בכירים כגדי איזנקוט מעזים להשוות את מנסור עבאס לדמות כמו יוסף חדד, הם חושפים בורות מהדהדת, מוחלטת וחסרת כל בדל של הבנה היסטורית ואסטרטגית אל מול מהותה האמיתית של תנועת האחים המוסלמים, התנועה האסלאמית וחמאס – שכולן, ללא יוצא מן הכלל, חד הנה.

תרחיש הבלהות: שר הפנים והשר לביטחון פנים

אם, חס וחלילה, יצליח מנסור עבאס להגשים את חלומו המוצהר וימונה לשר הפנים, לצד דמות כמו יואב סגלוביץ' או נציג מקורב שיאייש את המשרד לביטחון פנים, ניצב בפני מדינת ישראל איום קיומי כפול:

1. קריסת מערך האכיפה: האכיפה נגד ארגוני הפשיעה ובכלל זה המלחמה במיליון כלי הנשק הבלתי-חוקיים החונים במגזר הערבי תצנח לאפס מוחלט, תוך מתן רוח גבית לאדוני הארץ האמיתיים בשטח.
2. הצפה דמוגרפית רסוקה: מי שיחזיק במשרד הפנים ישלוט ביד רמה ברשות האוכלוסין וההגירה. המשמעות המיידית היא פתיחת שערי הארץ למאות אלפי פלסטינים במסווה של "איחוד משפחות" עם ערביי ישראל, הבדואים בדרום או ערביי הצפון. תוך פחות מקדנציה שלטונית אחת ניתן להעניק תעודות זהות כחולות למאות אלפים, לשנות לב לבה של הדמוגרפיה הישראלית ולהטביע את צביונה היהודי של המדינה – בדיוק כפי שחוו ערים אירופאיות מרכזיות כמו לונדון, בריסל ושוודיה ועוד.

פריצת הסכר הפוליטי

המילים המלוטשות שטווה מנסור עבאס תחת כסות ה"תקיע" הן שהכשירות את הקרקע המוראלית להכנסתו לממשלת השינוי של נפתלי בנט, ובכך שברו את הטאבו ההיסטורי שלפיו השלטון בישראל מבוסס על רוב ציוני טהור. מהלך זה פתח את תיבת פנדורה והכשיר את השרץ: כיום, גם מפלגות קיצוניות כחד"ש, רע"מ ותע"ל מקבלות לגיטימציה מלאה להפוך לחלק בלתי נפרד מן השלטון, בין אם בישיבה ישירה בקואליציה ובין אם כתמיכה פרלמנטרית עקיפה מבחוץ.

מציאות מעוותת זו מעניקה לשמאל את קלף הניצחון האססטרטגי בבחירות, שכן היא מעניקה לו גישה ישירה למאגר של 13 מנדטים ששוברים את שיווי המשקל הלאומי.

קריאה אחרונה לפני תהום: חוק חירום לאומי

השעה מאוחרת, אך טרם אבדה התקווה. מדינת ישראל חייבת להתעשת ולחוקק מיד חוק חירום לאומי דחוף: כל אדם, תנועה או גורם הפועלים במודע כנגד זהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה, וכנגד חוסנה בזירה הבינלאומית, יודחו לאלתר ולא יורשו להתמודד לכנסת ישראל.

אם נמשיך לעצום עיניים, האסון הלאומי המרחף מעל ראשינו יהיה גדול פי כמה ממה שאנו מסוגלים אפילו להתחיל לדמיין.