אילו הקשבתם למהנדסי התודעה באולפנים בשנתיים האחרונות, המערכת הפוליטית שבחרנו ב-2022 כבר הייתה אמורה להיקבר קבורת חמור תחת הריסות המפץ הגדול. 

קודם מכרו לנו שאירועי הרפורמה במערכת המשפט ומחאות קפלן ימחקו את הימין ויביאו לידי "צונאמי דמוקרטי" שישטוף את ממשלת המשיחיים והדיקטטוריים הישר אל פח האשפה של ההיסטוריה. אחר כך הגיע השבר הנורא של 7 באוקטובר, ושוב נשלפו אותם טורים משומשים: "זהו, נגמר עידן נתניהו", "כולם ילכו הביתה", "ממשלת 7.10 מתרסקת". 

ואז מגיעים הסקרים האמיתיים, מגיעות הבחירות, והמציאות מחילה לטפוח על פני התחזיות. הליכוד עומד על תילו, מחנה הימין יציב, ובנימין נתניהו הוא עדיין השחמטאי היחיד בחדר מלא שחקני דמקה.

איך זה קורה? איך אחרי מלחמות, מחאות ענק, קמפיינים בעשרות מיליונים וגיוס מוחלט של התקשורת, המערכת הפוליטית נשארת יציבה בדיוק באותם קווי מתאר?

בית הקברות של משיחי השקר

השנתיים האחרונות שברו שיאים בייצור המוני של "בשורות חדשות". פתאום כל מי שהחזיק מגפון בקפלן, צעק סיסמה רדיקלית או התראיין פעמיים במדים בפריים-טיים, ראה בעצמו מנהיג שטח אותנטי שיביא את השינוי.

ראינו את מנהיגי המחאה – משקמה ברסלר ורון שרף דרך 'אחים לנשק', 'בונות אלטרנטיבה' ומחאות ההייטקיסטים – בטוחים בטעות אופטית חמורה שהם מסוגלים להמיר לייקים בטוויטר ושלטי חוצות למנדטים בקלפי. בסוף זה הסתיים בארבעה מקומות ברשימת הדמוקרטים היורשת החוקית של מר"צ והעבודה.

ראינו התארגנויות של 'המילואימניקים', 'תיקון 2024', 'הרבעון הרביעי', 'דור הניצחון', 'אל הדגל' ועוד לא-מעט פורומים נמלצים של "היום שאחרי", ראינו גנרלים בדימוס שרצים מאולפן לאולפן ומוכרים סחורה ישנה של הידע שלהם מלפני כמה שנים, ראינו ראשי רשויות שגילו את הזוהר הממכר של המצלמות. כולם דקלמו את אותו דף מסרים שחוק וחלול: "לא ימין ולא שמאל", "מנהיגות נקייה", "אנשי מעשה", "רק לא עסקנים".

ומה נשאר מזה ברגע האמת האלקטורלי? ניסיונות נואשים לחיבור של פוליטיקאים שנפלו מהגלגל ומנסים לחזור אליו, וניסיון אחד של "אנשים חדשים" בהנהגת "התקווה הלבנה" של הימין – עופר וינטר – שנכון לכתיבת שורות אלו מתמודד גם הוא עם אחוז החסימה.

ראינו התארגנויות של 'המילואימניקים', 'תיקון 2024', 'הרבעון הרביעי', 'דור הניצחון', 'אל הדגל' ועוד לא-מעט פורומים נמלצים של "היום שאחרי", ראינו גנרלים בדימוס שרצים מאולפן לאולפן ומוכרים סחורה ישנה של הידע שלהם מלפני כמה שנים

מלכודת הסקרים: מסם הרגעה למנת יתר קטלנית

חלק מרכזי באשליה הזו נשען על העיוורון המקצועי סביב הסקרים.

סקרים פוליטיים, שנועדו במקור להיות כלי מחקר ומצפן אסטרטגי הממפה הלכי רוח ועמדות עומק, הפכו בשנים האחרונות לסם מוות שפוליטיקאים חלשים פיתחו כלפיו תלות מוחלטת עד שנטלו מנת יתר שגרמה להתרסקותם אל קרקע המציאות ולהתפכחות מהפנטזיה כי הסקרים ידחפו וישכנעו את המצביעים במקומם. שמעון פרס המנוח טבע בזמנו את המשפט האלמותי: "סקרים הם כמו בושם – מותר להריח, אסור לבלוע". אלא שכוכבי המרכז הללו לא רק בלעו את הבושם, הם שתו אותו ישירות מהבקבוק עד שכרות, וכמה מהם ניפצו קריירות שנבנו בעמל רב שנים רבות:

• בני גנץ ראה 30 מנדטים על המסך, חשב שהוא כבר נושא כתר מלכות, וניסה להפיל ממשלה ולהקדים בחירות ב-2024, ומאותו רגע שקיבל את ההחלטה התאדה כעשן בחזרה לממדיו הטבעיים.
• יאיר לפיד התמכר למחיאות הכפיים באולפני שישי, סירב להיכנס לקבינט המלחמה וחבר לקפלן ולמטה החטופים, עד שגילה שחליפה יפה ופוזיציה של פרזנטור לא מחזיקות מחנה פוליטי מול הרוח.
• יואב גלנט ויולי אדלשטיין התבשמו מהחיבוק החם של השמאל ומהאהדה הרגעית שקיבלו בסקרים כשאתגרו את הבית מבפנים. הם הימרו על חוק הגיוס שהוא האירוע שיפיל את הממשלה וימליך אותם. כיום מתברר שהממשלה מילאה את ימיה, אין חוק גיוס, והם יראו את הממשלה הבאה מהמסך בסלון. 

כולם התעלמו מהכלל המובהק בסוציולוגיה הישראלית: השמאל ימחא לכם כפיים כשתתקפו את הימין, אבל ביום פקודה הוא לעולם לא ישים את הפתק שלכם בקלפי.

האחרים שכחו את ההבחנה שכל טירון פוליטי חייב להכיר: יש תהום בין "מוכרות", "אהדה" ו"הסכמה עם עמדה מסוימת" ובין המוכנות האמיתית של אזרח לתת בך אמון כנציגו הבלעדי בכנסת.

כשאגו מאתגר את חוקי הפיזיקה הפוליטית

הכישלון של הכוכבים החדשים לא היה רק בהתמכרות לסקרים או בהיעדר אידאולוגיה, אלא בניסיון יומרני לאתגר את חוקי הגרביטציה הפוליטית.

במקום לעשות את מה שכל תנועה פוליטית רצינית עושה – להקים נבחרת של אנשי ביצוע מוכרים ובעלי משקל, להסתדר בשורה, לכבוש את האגו ולהציג מבנה פוליטי חדש – קיבלנו משל מושלם ל"סרטן, הברבור וזאב המים" שכולם מושכים לכיוון אחר, ואף אחד מהם אינו זז מילימטר.

חודשים ארוכים ראינו מועמדים שרבים באובססיביות של גן ילדים אך ורק על השאלה מי ישב בכיסא הנהג. התוצאה הייתה מודל פוליטי מופרך שמתאים לתיאטרון אבסורד: שני ראשי חץ של מפלגה שאין לה בוחרים בכלל, אין בה רשימה, אין לה שטח, ואין לה אפילו מועמד למקום החמישי. "שני מלכים המשמשים בכתר אחד" על סירת גומי חסרת משוטים.

לבוחר הישראלי זה היה הנייר הלקמוס המזוקק ביותר: לא מדובר בתיקון עולם, לא בהצלת המולדת ולא בבשורה, אלא בקרב תרנגולים קטנוני ובמרדף אחרי שררה וסידור עבודה.

האנטומיה של הבלוף: למה הגוש השלישי תמיד מתרסק?

המודל של מפלגות "המרכז" או "הגוש השלישי" בישראל פועל תמיד לפי אותה נוסחה של הונאה עצמית:

• מלכוד הדף החלק: כל מפלגת אווירה חדשה מתחילה ב-15 מנדטים באוויר כי היא אינה אומרת כלום על שום דבר. אבל בכנסת אין מרחב עמום: בעד או נגד מדינה פלשתינית? בעד משילות או בעד כניעה לאקטיביזם שיפוטי? ברגע שהם מרימים את האצבע הראשונה או אומרים את העמדה הראשונה, חצי מהמצביעים מבינים שנפלו בפח ובורחים.
• רשימות טאלנטים בלי גרם של שטח: מפלגות שמורכבות בוועדה מסדרת בבית קפה או בסלון של מועמד מטעם עצמו. אין מתפקדים, אין סניפים, אין דין וחשבון לציבור. ברגע שיש ירידה של שני מנדטים בסקרים, מתחילות מלחמות אגו, הדלפות, פרישות ופיצולים.
• פוליטיקה של שלילה ושנאה: הדבק היחיד שמחבר את הרשימות האלה הוא "רק לא ביבי". חרם אינו תוכנית עבודה, ושלילה אינה אידאולוגיה שמחזיקה מעמד בסערה.

חוכמת ההמונים של הבוחר הימני

באולפנים אוהבים לכנות את היציבות של הימין בכינויי גנאי, "שבטיות" או "עיוורון". האמת הפוכה לחלוטין: הציבור הימני הוא הציבור המפוכח והבוגר ביותר בישראל. הימין הישראלי, למוד ניסיון היסטורי צורב, פיתח נוגדנים חזקים מפני מפלגות אופנה. הוא זוכר היטב מה קרה כשהתפתה ל"אלטרנטיבות":

• הוא זוכר איך אריאל שרון הקים את קדימה וגירש אלפי יהודים מגוש קטיף.
• הוא זוכר איך נפתלי בנט הבטיח "עשר מעלות ימינה" ומכר את השלטון למנסור עבאס ולשמאל העמוק תמורת לשכה וכיסא.

מצביע הימין מבין את מה שבשמאל מסרבים להפנים: פוליטיקה אינה תוכנית ריאליטי ולא ליהוק של פרזנטורים שנראים טוב בחליפה או ביוניקלו. פוליטיקה היא מאבק קשוח על זהות, על משילות ועל עמידה בלחצים בין-לאומיים, וכן עבודה פרלמנטרית סיזיפית.

נתניהו מול הטירונים הפוליטיים

בסופו של דבר העשור האחרון תחת נתניהו הוכיח לציבור הימני את המשקל של ניסיון, עור של פיל ויכולת תמרון למרות מכבשי לחצים מבית ומחוץ. מול נתניהו העמידו לאורך השנים רמטכ"לים, גנרלים עטורי דרגות, עיתונאים רהוטים, ראשי שב"כ, פעילי מחאה ומובילי דעת קהל. כולם נכנסו לאולפנים כהבטחה גדולה ויצאו מהמערכת הפוליטית כהערת שוליים היסטורית.

הציבור הישראלי אינו מחפש פנים חדשות רק כדי להחליף תמונה על הקיר. הוא מחפש מנהיגות שלא תמצמץ מול לחץ של הבית הלבן, שלא תמסור שטחים בשם אשליות שווא ושלא תמסור את מוקדי הכוח למשפטוקרטיה ולפקידות לא-נבחרת.

כל עוד ימשיכו ה"אלטרנטיבות" להשתכר מסקרים זמניים, לריב על המקום הראשון ולמכור אריזה יפה וריקה מתוכן במקום לבנות כוח פוליטי מושרש, הגלגול הבא של מפלגת המרכז ייגמר בדיוק כמו קודמיו: עוד כרוניקה ידועה מראש של קריסה פוליטית.