יש אופנה בקרב רבים מהפובליציסטים הדתיים בתקשורת להצטרף לביקורת הארסית והלעגנית של השמאל נגד שיתוף הפעולה של מפלגות הימין עם המפלגות החרדיות.
לדוגמה, בשבוע האחרון צייץ בעוקצנות אריאל שנבל, עיתונאי מקור ראשון, בתגובה על קריאתו של השר בצלאל סמוטריץ' לאחדות: "בלוק טכני עם יהדות התורה". אותם פובליציסטים נוקטים לשון עוקצנית ותוקפנית ומייחסים למפלגות הימין זהות ערכים מלאה עם המפלגות החרדיות. הבל שגם הם יודעים שהוא הבל.
הפובליציסט אינו נושא באחריות לתוצאות ואינו נדרש לנווט בשדה פוליטי נתון שיש בו אילוצים מורכבים. הפובליציסט בוחן החלטות לפי מידת האסתטיקה שלהן ותגובות הקהל על כתיבתו, ולא לפי הישגי המדיניות בשטח והמחירים של החלופות. מו"ר הרה"ג ניקולו מקיאוולי זצוק"ל כבר ביקר את הטעות הזו.
מקיאוולי כתב שרבים תיארו רפובליקות שמעולם לא נראו ולא נודעו במציאות, ושהמרחק בין איך שאנשים חיים בפועל באילוצי המציאות ובין איך שכותבים מתארים שראוי להם לחיות גדול כל כך, עד שמי שנוטש את המצוי למען הרצוי מוביל את עצמו לחורבן ולא לישועה. זו בדיוק ההגדרה של האסתטיקנים הפוליטיים המקומיים שלנו: הם עסוקים בשאלה איזו החלטה תהיה "נאה" או "ראויה" בזמן שהם מתכחשים לחלוטין למחירים שההחלטות גובות או לחלופות הנתונות.
הבה נדבר עובדות, לא סיסמאות. אותה קואליציית ימין-חרדים שהפובליציסטים הדתיים טוענים שוב ושוב שהיא "משועבדת לשיקולי הישרדות ולעסקנות החרדית", הביאה את ישראל להישגים שלפני שלוש שנים היו נשמעים כמדע בדיוני: הורדת חיזבאללה לברכיו וחיסול נסראללה, השמדת פרויקט הגרעין האיראני, השמדת רצועת עזה, חיסול סינוואר, דף וכל צמרת חמאס, אחיזה ב-70% מהרצועה ושחרור כל החטופים (תרחיש שאיש לא דמיין שהוא אפשרי), מחיקת ממשלת החות'ים, מחיקת מיליציות שיעיות שבאו מעיראק, השמדת הצבא הסורי בתוך יממות מספר ויצירת עומק אסטרטגי בכל החזיתות אגב הסכם עם ממשלת לבנון.
בה בעת הוקמו אין-ספור יישובים חדשים ביהודה ושומרון, המנגנונים של המנהל האזרחי ושל יועמ"ש איו"ש שונו מן היסוד, הוקמו עשרות רבות של חוות, הבנייה הבלתי חוקית הפלשתינית בשטחי C צומצמה מאוד, בוטלה ההתנתקות בצפון השומרון והוסדרו יישובים קיימים רבים, תנאי כליאת האסירים הוחמרו, יושמה רפורמת נשק והוקמו כיתות כוננות ברחבי הארץ.
בזירה הכלכלית, גם אם היה נכון לנצל את המלחמה ואת שעת החירום לרפורמות עומק, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבורסה הישראלית שברה את השיאים במערב של תשואות שנתיות. השקל חזק ויציב, ומשקיעים רבים שנתנו אמונם במשק הישראלי הכפילו את הונם. מחירי הדיור ומוצרי החשמל בירידה ניכרת (גם אם יש עליית מחירים מדאיגה בשוק המזון). האבטלה אפסית, והמשק לא נפגע כלל מהרחקת הפועלים הפלשתינים, להפך. כל זה קורה במלחמה הארוכה בתולדותינו אגב מתן מענה נדיב למשרתי המילואים.
כל זה, על קצה המזלג, מתרחש כשהממשלה שוחה במעלה הנהר, נגד הזרם, בתבונה מדינית עדינה ורגישה ביותר, למרות לחצים בין-לאומיים אדירים, לרבות אמברגו נשק, צווי מעצר נגד ראש הממשלה ולחצים כבירים מבית להיכנע לחמאס, תעמולת שמאל בדבר "מלחמת הנצח" וניסיון לכפות עסקת בוסר לשחרור החטופים "בכל מחיר".
העמידה של מפלגות הימין בלחצים העצומים הללו תיזכר לדורות, בין שההיסטוריה תיכתב בידיים נאמנות ובין שלאו. את הפירות האסטרטגיים של המלחמה ושל התקופה הזו יטעמו גם נכדינו, גם אם הייתה תקופה קשה ומייסרת. אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא לאהוב את זה, איננו עוסקים באהבה, אך כל זה התאפשר הודות לשקט התעשייתי שסיפקו לימין המפלגות החרדיות בשעה לאומית קשה ביותר (גם אם לא באמצעות גיוס צעירי המגזר, מה שבהחלט ייזכר גם כן).
בואו ננתח זאת רציונלית. מה בדיוק הייתה החלופה? למה בדיוק ציפו הפובליציסטים הטהרנים ממפלגות הימין: להפיל את הממשלה כשסינוואר, ח'אמנאי ונסראללה בחיים ולמסור את המפתחות לשמאל, שלא היה מגייס ולו חרדי אחד, כפי שלא גייס בממשלת בנט-לפיד, והיה מציג נתונים מבית היוצר של ברביבאי? באיזה עולם זה היה שווה ערך לסיכול כל ההישגים ההיסטוריים של הממשלה הנוכחית?
האם דיונים חדשים של המכון הישראלי לדמוקרטיה ושל חברי הכנסת של יש עתיד על חוק גיוס חדש שלא יגייס איש שווה ערך להותרת מתקן הגרעין בפורדו? לסיכול המהפכה ההיסטורית ביהודה ושומרון? להעמקת האחיזה ברצועת עזה? על מה הם היו מוכנים לוותר? השמאל הרי נכנע מהיציע לאורך כל הדרך.
אסור למצביעי הימין לראות כמובן מאליו את מה שאירע כאן. כאשר סער ואלקין ניהלו משא ומתן קואליציוני בממשלת בנט-לפיד וקיבלו הרחבה של התקנים במנהל האזרחי לפיקוח על בנייה בלתי חוקית פלשתינית בשטחי C, הייעוץ המשפטי לממשלה המיר לבסוף את התקנים לאכיפה נגד מתיישבים יהודים. אפילו פסיק קטן שכזה לא צלח. לעומת זאת הממשלה הנוכחית יצרה סחף התיישבותי חסר תקדים הן בשטח, הן במנגנוני האישור, הן באיוש התפקידים והן בשיתוף הפעולה עם צה"ל.
הקולוסאום של הפוליטיקה
ביסמרק, מורה הריאל-פוליטיק, טבע את המשפט שהפוליטיקה היא אומנות האפשרי. נכון, יש עוד דרך לעשות בגיוס החרדים, וגם בנוגע למנגנונים הכלכליים שעוטפים את החברה החרדית (שזה אגב האירוע האמיתי, ולא הגיוס, שלעולם לא ייפתר בכוח ישיר). בהחלט יש טעם רב בפתיחת הדיון מה נכון לעשות בממשלה הבאה בסוגיות כלכליות שנוגעות למגזר החרדי, אבל אני דוחה את הביקורת על הממשלה היוצאת. אין שום דבר שהיה אפשר לעשות בטווח הזמן של המלחמה כדי להוביל לאוגדות חרדיות מתמרנות שיקלו על עול המילואים. אפשר לכעוס, אבל זה מצב נתון, והפוליטיקה היא הניווט במצבים נתונים. זה מה יש.
יש כאן גם רובד עמוק יותר. מי שאינו מציב את המדיניות בלב השיקולים שלו אלא מעלה על נס את התפיסות השונות בנוגע ל"מה ראוי", הופך לעבד של הגורמים החזקים בסביבתו החברתית והתרבותית שקובעים מה ראוי ומה יפה בשיח השולט. לא הפובליציסטים הדתיים קובעים את הראוי והיפה, הם רק מיישמים. בלי משים הם מכפיפים את כל ישותם הפוליטית לערכים שקבעו להם אחרים. בדינמיקת האדון והעבד הזו הם אינם האדון.
מליאת הכנסת. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אם אני מביע רצון במדיניות מסוימת, קונקרטית, ומבין את הצורך לנווט בדרך לשם, אני אדון לגורלי ואני קבעתי את מטרותיי ואת המחירים שאני מוכן לשלם. אך אם אני מתעלם מההשלכות של ההחלטות הממשיות וכל רצוני הוא שההחלטות יהיו "יפות", הן צריכות להיות "יפות" בעיני מישהו שקובע מה יפה ומה כעור, ואני משועבד לו.
נכון לעת הזו מי שקובע לאותם פובליציסטים את הערכים של היפה והראוי הוא השמאל, תקשורת השמאל והאקדמיה של השמאל. לכן במילים אחרות הימין הערכי מבטא בעומקם של דברים שרירות לב בנוגע להשלכות המציאותיות, להישגים או למחירים של החלטות מדיניות, ומתעדף חיזוק חיובי מקובעי השיח של השמאל בנוגע למה (ומי) יפה וראוי.
בכלל לא חשוב אם אתם אוהבים את העובדה הזאת או לא, הפוליטיקה היא קולוסאום. ובתוך ההתגוששות הזו, שהושלכו אליה בין שרצינו ובין שלאו, צריך למצוא שברירי הזדמנות לשרת את האינטרסים של מדינת ישראל ולקדם את העם היושב בציון.
מי שאינו מבין זאת או שאינו כשיר למשימה המורכבת הזו מבחינה רגשית, נפשית, תודעתית או רוחנית, טוב יעשה אם ירחיק עצמו מהספרה הציבורית. טוב עשו מפלגות הימין בממשלה האחרונה ששימרו את הממשלה למען הישגי המלחמה, למען העם והארץ. לגבי העתיד, בהחלט מומלץ מאוד לנהל שיח ריאליסטי על מדיניות רצויה ועל המחירים והאילוצים ששווה להקריב בעבור אותה מדיניות לנוכח חלופות מציאותיות בכל רגע נתון.