הייתי עם הילדים בלונה פארק. חזרתי בשלום כדי לספר
סוף החופש הגדול הוא תקופה שבה ההורים מותשים, הילדים מתישים וחשבונות הבנק מתייבשים.
גם אותי תפסה התקופה הזאת לא-מוכן, ובאיזשהו שלב התחלתי לשמוע בין עבודה לעבודה כל מיני קולות מוכרים מסביבי צועקים לעברי "אבא, תעשה איתנו משהו", אז החלטתי לעצור לרגע את המרדף אחרי הכסף והתהילה (אני ממש איטי במרדף אחריהם) ולקחת את הילדים ליום כיף באם כל האטרקציות, המקום והצרחות, האתר שמסתכל על כולם מלמעלה, לונה פארק תל אביב.
אחרי רבע שעה של חיפושים, כולל כריזה, מצאתי את החבוב שוכב מותש ומנמנם על הדשא, מחכה שימצאו אותו. חמש שעות הספיקו לנו כדי שנצא משם מחויכים אך כבר להוטים לעלות על המתקן שנקרא מזגן
וכך שלושה ימים לפני תום החופש הגדול אספתי את שני הזאטוטים והעולל והגענו בעשר בבוקר אל הלונה פארק. צריך לומר שמה שיפה בלונה פארק זה שכבר בהתחלה אתה עולה על מתקן ממש מפחיד שנקרא "אין לי קומבינה ולכן אני נאלץ לקנות ארבעה כרטיסים במחיר מלא". ואו, כמה צרחתי, זה ממש מפחיד. לשמחתי אחרי כמה טלפונים ירדתי מהמתקן והשגתי ארבעה כרטיסים בהנחה נחמדה שהפכו את המתקן ממבעית לכזה שגם אני יכול לעלות עליו.
על הגובה
זה הזמן לספר שאני סובל מפחד גבהים. לא משהו יוצא דופן שבלתי אפשרי להשתלט עליו, אבל הפחד קיים.
אגב, מה זה בכלל פחד גבהים? אני בכלל כופר בשם הזה. אני בכלל לא מפחד מגובה, אני מפחד מהתרסקות מגובה, מה זה השם המטומטם הזה? כשאני נמצא בקומה שמינית בתוך בניין מבטון אני לא מפחד מגובה, כשאני על כיסא נדנדנה בגובה חמישים מטר, עטוף בחגורת בטיחות שנראית כמו משהו שמישהו הלחים בעבודת יצירה בחוג "נהנים עם סגסוגת", אני כן מפחד.
ובכל זאת, זמן איכות עם הילדים, בטח בתקופה מורכבת שהמשפחה שלנו עוברת, זה זמן איכות שאין לזלזל בו. רק מה, זו הפעם הראשונה שאני הולך איתם ללונה פארק לבד. למה אתגר אתם שואלים? כי אני פחדן ושירן היא האמיצה. הנוהל הרגיל כלל ישיבה שלי על ספסלים ברחבי הלונה פארק ושמירה על כל הציוד שלנו, בשעה ששירן מוטחת מעלה ומטה עם הילדים בכל מיני מתקנים שהתגובה שלי עליהם היא "תשכחו מזה, תעלו עם אימא".
כבר בכניסה, כשהילדים החליטו לאילו מתקנים עולים קודם ולאילו אחר כך, הבנתי שאיכשהו הפעם החוויה תכלול פחות מנוחה ויותר בעתה. שטויות, אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להשתבש, אמרתי לעצמי, תברח, אמרתי לעצמי.
אין ספק שבלי קשר לגובה המתקן שהכי מפחיד אותי בלונה פארק הוא לא רכבת הרים או ספינת פירטים אלא מתקן איטי להחריד שיש לא-מעט כמוהו ברחבי הפארק וקרוי גם בעברית מדוברת "התור". לשמחתי הגעתי בסוף אוגוסט, אחרי שרוב הישראלים כבר ביקרו באטרקציה, ומאחר שהיא לא זולה במיוחד למשפחה ממוצעת של חמש נפשות, לא רבים חוזרים עליה פעמיים. בקיצור, מה שאני מנסה לומר הוא שהיה די ריק, וזה אפשר לנו לעלות על כל מתקן כמה פעמים, שזה ממש לא מה שניסיתי להשיג.
אין ספק שבלי קשר לגובה המתקן שהכי מפחיד אותי בלונה פארק הוא לא רכבת הרים או ספינת פירטים אלא מתקן איטי להחריד שיש לא-מעט כמוהו ברחבי הפארק וקרוי גם בעברית מדוברת "התור"
החלטנו להתחיל בקטנה, בספינת פיראטים, מתקן שאני מכיר מילדות ובמדרג הפחדים הוא לא מאלה שגורמים לי לברך הגומל בסיומו. העניין הוא שבלונה פארק הפחד המרכזי לרוב לא נובע מהגובה שהמתקן עולה אליו אלא מכמה פרמטרים שאינם קשורים לגובה כלל.
הראשון הוא השאלה הפשוטה של מה קושר אותך. בוא נאמר בעדינות שהמתקנים הגבוהים והמהירים יותר הם דווקא אלה שנהנים ממנגנוני ביטחון שלוחצים אותך חזק כל כך במקומות רגישים, שאתה מרגיש די בטוח. דווקא מתקנים כמו ספינת הפיראטים, שבמקום חגורת בטיחות רצינית יש בה כולה איזה ברזל כזה מעפאן שיורד ולא מגיע לברכיים, וגורמים לך בשיא הגובה להרגיש שמהנדס הבטיחות של המתקן הספציפי הזה הוא יותר הנדסאי, ולא מצטיין במיוחד, הם שגורמים לי לצרוח.
האלמנט השני שאחראי למידת הפחד נעוץ בשאלה כמה צעירים וחסרי ניסיון הנערים האמונים על הפעלת המתקן. לא, באמת, שמישהו יסביר לי למה כשעולים למטוס לוחצים יד לטייס ומתרגשים מהמקצועיות שלו, ואילו בלונה פארק כולנו סבבה עם זה שאת המתקן הזה, שמעיף אותך במהירות 400 קמ"ש לגובה 3,000 מטר, מפעיל נער שהדבר שהוא הכי מקצועי בו בחיים כרגע זה לנצח את חבר שלו בפיפ"א בסוני פלייסטיישן.
רעיון להנהלת הלונה פארק
ועכשיו שאלה: למה המתקנים המפחידים ביותר בלונה פארק נקראים בלאק ממבה ואנקונדה? כאילו, אנחנו בישראל, הנחשים שלנו די מעפאנים, ואף אחד מהם לא הורג אותך בשנייה, ובטח לא יכול לבלוע אותך שלם. מה הקטע של שמות של חיות שלא חיות כאן?
רוצים להפחיד באמת? לכו על "יצחק עמית". אני לא הייתי עולה בכזאת קלות על היצחק עמית, זה מתקן טירוף. או למשל על "ביורוקרטיה", זה מפחיד. "משרד הרישוי", מטורף. "פקקים בערב ראש השנה", פחדי פחדים. בקיצור, רוצים להפחיד? פחות נחשים, יותר אקטואליה.
אני מודה שהופתעתי מעצמי, ואחרי שעתיים כבר הייתי אחרי איזה פעמיים אנקונדה, ארבע בלאק ממבה, שני קינג, שזה מתקן כל כך מטורף שהוא נבחר בפריימריז של הדמוקרטים. אפילו בקרוסלה, סוג של נדנדות שתלויות מאה מטר מהקרקע, ואתה יכול לראות מתל אביב עד הפקקים של פדואל, והכול כשאתה על נדנדה מעפאנה שתלויה בשרשרת ברזל שלא הייתה מתקבלת גם לגן שעשועים גנרי בקריית אונו. גם על הדבר המבעית הזה עליתי פעמיים. בשלב הזה החלטתי שהספיק לי ושלחתי את הילדים לבד להתיש את הפארק.
אחרי שעתיים שטעמתי בהן ממעדני מסעדת הגורמה של הפארק, שמגישה בין השאר שניצל, נקניקייה וצ'יפס, ברובם חמים, החלטתי שכבר חם מדי, ואם הילדים לא הותכו לתוך איזה אנקונדה, זה הזמן ללכת. את גפן מצאתי תיקתק, גם את פלג, אבל אדם, שמשחר לידתו המתקן האהוב עליו הוא "ללכת לאיבוד", עלה עליו שוב וגרם לי ולאחים שלו לצאת למסע חיפושים שכלל ריצת אמוק וצרחות "אדם! אדם! אדם!" שגרמו ל-300 ילד להסתובב, כי מסתבר שיש בכל רגע נתון מאות ילדים שעונים לשם אדם סביב כל אחד מאיתנו, העיקר חשבתי שזה שם מיוחד ולא גנרי.
אחרי רבע שעה של חיפושים, כולל כריזה, מצאתי את החבוב שוכב מותש ומנמנם על הדשא, מחכה שימצאו אותו. חמש שעות הספיקו לנו כדי שנצא משם מחויכים אך כבר להוטים לעלות על המתקן שנקרא מזגן.
איך נסכם? ילדים מביאים איתם לעולם המון פחדים שמציפים אותך בכל יום, בכל דקה. והנה לפעמים בסוף אוגוסט הם יכולים גם לגמול אותך מכמה.