ועדת נגל לתקציב הביטחון, שהזכרנו במאמר בשבוע שעבר, המליצה פה אחד לעשות כל מה שנדרש על מנת לחתום בהקדם על הסכם סיוע חדש עם ממשל טראמפ. היה ברור לוועדה שמדובר במשימה קשה בהרבה מזו שלשמחתי הובלתי לפני כעשור והסתיימה בחתימה על הסכם חסר תקדים בהיקף של 38 מיליארד דולר לעשור בשלהי ממשל אובמה. 

טוב מאוד עשה ראש הממשלה נתניהו שלא המתין לחילופי ממשל אפשריים בארצות הברית, כפי שהמליצו חלק מאוהדי ישראל הגדולים במפלגה הרפובליקנית, בראשות הסנאטור לינדזי גרהם המנוח.

איני משוכנע אם היה נכון לפתוח במשא ומתן אינטנסיבי יותר מול צוות אמריקאי ולסיימו לפני בחירות האמצע האמריקאיות בסוף נובמבר או להמתין עד שתשקע הסערה הפוליטית בארצות הברית. מה שכן ברור לי, וכך גם מופיע במפורש בהמלצות הוועדה, הוא שאסור לחזור על מודל העבר (שהיה נכון לזמנו), וחייבים להדגיש במשא ומתן שכל הסיוע ישמש רק לרכש פלטפורמות עיקריות וחימושים מיוחדים, בעיקר לחיל האוויר, והוא יבוצע כולו בארצות הברית, מה שיקנה הרבה מקומות עבודה לאמריקאים ויקל במעט על אישור ההסכם בבית הנבחרים ובסנאט.

ההסכם הנוכחי נחתם ב-2016 ונכנס לתוקף באוקטובר 2018, ומורכב מ-33 מיליארד דולר לרכש ביטחוני כללי (מימון צבאי זר, FMF) וחמישה מיליארד דולר לרכש ולפיתוח למען הגנה מפני טילים בליסטיים (BMD). 

אקו-סיסטם תעשייתי ישראלי ורכש אמריקאי

הברית בין ישראל לארצות הברית, שלמזלנו אינה רשמית ואינה מגובה באמנה או במחויבות מאושרת בסנאט (ארחיב במאמר נפרד מדוע אמנה רשמית תהיה אסון למדינה, אנחנו לא סעודיה), אינה תלויה כמעט בסיוע, אלא בהרבה פרמטרים אחרים. ארצות הברית תמשיך לסייע לישראל במגרש המדיני ותמשיך לדרוש ממנה לעיתים דרישות שלא יהיו מקובלות על ראשי המדינה, אם יהיה הסכם או אם לא יהיה הסכם. כל מי שטוען אחרת פשוט אינו מבין איך פועלים הכוחות הגאופוליטיים בעולם, ובמיוחד בקשר בין ישראל לארצות הברית.

בכל מקרה לא תייצר ישראל בעצמה מטוסי קרב מתקדמים, מסוקים ומתדלקים, לא כי היא לא תוכל לעשות זאת אם תרצה, אלא מכיוון שזה לא נכון למשק הישראלי

אין גם קשר ישיר בין המשך הסיוע, על פי הכללים החדשים, לצורך בבניית עצמאות חימושית מותאמת ונכונה בישראל, כחלק מלקחי המלחמה ובעיקר מהמצב הגלובלי בשוקי הנשק בעולם, וגם המלצה זו מגובה בדו"ח ועדת נגל. 

פירוט על העצמאות החימושית הנדרשת וממה היא מורכבת יובא בהרחבה במאמר נפרד בהמשך, רק אדגיש כבר כעת שעבודה על פי כללי הרכש החדשים מצדיקה כמובן צורך ברור בשמירת קווי ייצור ישראליים רלוונטיים במצב "חם" כחלק מבניית האקו-סיסטם התעשייתי בישראל ושמירת עצמאות הייצור, גם אם חלק מהחימושים יירכשו במקביל גם בארצות הברית.

למיטב הבנתי והמלצתי החמה, בכל מקרה לא תייצר ישראל בעצמה מטוסי קרב מתקדמים, מסוקים ומתדלקים, לא כי היא לא תוכל לעשות זאת אם תרצה, אלא מכיוון שזה לא נכון למשק הישראלי ולתעשיית הביטחון המשגשגת אבל הקטנה למדי שלו. הפניית כושר הפיתוח והייצור המדהימים של ישראל לנושאים אלו תסיט את כוח האדם היקר והמצומצם שלנו מהענפים שבהם, בהיקף השקעה קטנה בסדר גודל, ישראל היא מובילה עולמית להפיכת הפלטפורמות האוויריות המתקדמות שלה, שנרכשות בכספי הסיוע האמריקאי, לפלטפורמות הטובות מסוגן בעולם, באמצעות השקעה בתת-מערכות כגון ל"א, תקשורת, חימושי א"א וא"ק, מל"טים ורחפנים ועוד.

לכן תקציב הסיוע שיופנה לרכישת הפלטפורמות העיקריות וחימושי האוויר המיוחדים בארצות הברית לא יפגע בעצמאות החימושית הישראלית. להפך, הוא יאפשר את הפניית משאבי תקציב הביטחון, הלחוצים בכל מקרה, למקומות הנכונים.

מעבר לכל הנימוקים שלעיל חשוב לזכור שישראל כבר התחייבה לרכש מארצות הברית, בעשור של ההסכם הבא, בהיקף של יותר מ-25 מיליארד דולר, ואם לא ייחתם הסכם חדש, שבו חלק ה-FMF יהיה לפחות בהיקף כזה, יצטרך התקציב לצאת מתקציב הביטחון או מתקציב המדינה על חשבון דברים חיוניים אחרים.

ההסכם חשוב גם לארצות הברית

בהמשך להצהרות ראש הממשלה החשובות על בניית עצמאות חימושית בישראל, חשוב לבנות את העצמאות הזו בחוכמה ובהיגיון. לדוגמה, ראש הממשלה הדגיש לאחרונה בריאיון פתוח שהוא מקווה שישראל תבנה בתוך עשור מל"ט חשאי ארוך טווח. זה שונה לחלוטין, ומדובר כנראה בסדר גודל תקציבי פחות, מהאמירה שכנראה יוחסה לראש הממשלה בטעות או מאי-הבנה, שישראל תבנה מטוס קרב מלא מדור 5 או 6 (בעלויות של מאות מיליארדי דולרים שאין בתקציב).

אני ממליץ על מנגנון שעל פיו בעשור הבא יקטן בהדרגה לאפס חלק ה-FMF בהסכם, אבל סך הרכש ב-FMF בעשור לא יקטן מ-25 מיליארד דולר, והחלקים של ה-BMD ושיתוף הפעולה הטכנולוגי יגדלו בהתאם.

אני ממליץ על מנגנון שעל פיו בעשור הבא יקטן בהדרגה לאפס חלק ה-FMF בהסכם, אבל סך הרכש ב-FMF בעשור לא יקטן מ-25 מיליארד דולר, והחלקים של ה-BMD ושיתוף הפעולה הטכנולוגי יגדלו בהתאם

אני שומע ואולי אפילו מבין את כל הקולות ה'נבונים', כולל של תומכי ישראל מובהקים כמו AIPAQ, שקובעים מראש, ומנסים לשכנע בכך את קובעי המדיניות בישראל (לצערי לעיתים בהצלחה), שלא נצליח לקבל מממשל טראמפ הסכם מהסוג שאני מציע, לנוכח השינויים הפוליטיים בארצות הברית ובדעת הקהל משני צידי המפה הפוליטית. 

לכל אלו אני מציע לקרוא את ההצהרות הדומות ששמעתי ב-2016 במהלך המשא ומתן על ההסכם הקודם (ואני מבין לחלוטין שהאווירה בארצות הברית ובמיוחד אחרי 7 באוקטובר השתנתה לרעתנו), הקובעות כי לא נוכל לקבל מהנשיא אובמה ומארצות הברית, שנמצאת במשבר פיננסי, הסכם ברמה הקרובה אפילו להסכם הקודם (שהיה על סך 30 מיליארד דולר לעשור ל-FMF ו-4 מיליארד דולר BMD). התוצאה הייתה כמובן אחרת, גם כי כל צוות המשא ומתן האמריקני, עד הנשיא אובמה וראש המל"ל דאז סוזאן רייס, שלא הצטיינו באהדת ישראל, השתכנע שההסכם שנחתם חשוב גם לארצות הברית. 

אין ספק שחתימת הסכם סיוע חדש תדרוש מאמץ מרוכז ולא-מתפשר מראש מכל הגורמים, תשמר את הברית האסטרטגית ואת שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, תדגיש את המחויבות ארוכת השנים של ארצות הברית לישראל ותסייע לרכש הפלטפורמות העיקריות והחימושים המיוחדים שחיל האוויר (במיוחד) זקוק להם בעשור הבא.

לא נוכל לקבוע באופן פסקני שצריך להפסיק מייד את הסכם הסיוע (לפחות את פרק ה-FMF שבו) ולא באופן מדורג על פני העשור ללא העמדה ברורה של פתרון חלופי, שלא יהיה נתון למשא ומתן ולהתכתשות מכוערת בין משרד הביטחון למשרד האוצר כפי שקורה כל שנה, וכפי שאנו עדים לו רק לאחרונה, הפעם בוויכוח על היקף הוצאות המלחמה ועל המקורות למימונן.

טעויות מהסוג הזה עלולות להוביל לתופעה שאסור שתקרה שנית, שתחייב אותנו לאחר מכן לשאול כיצד הרשינו לעצמנו להגיע למצב הזה, בדיוק כפי שמפורט בהמלצות ועדת נגל לגבי מצבנו בחימושים ובפלטפורמות ליבשה ב-7 באוקטובר (אף שכפי שציינתי במאמר הקודם, לא זה מה שגרם ל-7 באוקטובר, אבל זה בהחלט השפיע על מצבנו מאז ועד עכשיו).

יש להערכתי רק דרך אחראית אחת שאפשר להחליט בה להפסיק את הסיוע מארצות הברית (חלק ה-FMF בהסכם) בלי לפגוע בביטחון המדינה, אבל להערכתי ולצערי, הסיכוי שלה להתקבל שואף לאפס, בעיקר בגלל עמדת האוצר. כבר ב-1998 כתבתי, בהנחיית מי שהיה אז ראש מפא"ת האלוף יצחק בן ישראל, מזכר מפורט על הדרך האפשרית להפסקת הסיוע, אבל היא נתקלה בהתנגדויות עזות אז, ולדעתי תזכה לאותה קבלת פנים גם היום.

ההצעה, אז וגם היום, כוללת התחייבות בחקיקה, בהסכמה מראש של משרד האוצר, להקצאת נתח קבוע מהתל"ג של מדינת ישראל לתקציב הביטחון, ללא קשר לשאלה אם הוא יעלה או ירד (מובן שההצעה מניחה שהוא ימשיך לעלות, בהתחשבות בכלכלה האיתנה של ישראל).

הקצאת 6% מהתל"ג לתקציב הביטחון באופן קבוע (למעט תקציב מיוחד שיתווסף למשרד הביטחון לכיסוי הוצאות מלחמה) תאפשר גם לעמוד בהמלצות ועדת נגל (שהיו בסביבות 5%, בתוספת הסכם סיוע בהיקף 38 מיליארד דולר לפחות) וגם לוותר על הסיוע הביטחוני מארצות הברית. 

כל עוד לא מתקבלת החלטה כזו, שאינה ניתנת לביטול אחרי שנחליט לוותר על הסיוע הביטחוני, חשוב מאוד לשמור על הסכם הסיוע לפחות לעשור הקרוב, אגב ביצוע השינויים שהצעתי לעיל והיערכות להרחבת פרק שיתוף הפעולה הטכנולוגי וההגנה בפני טילים בהמשך.

תת-אלוף (במיל') פרופ' יעקב נגל שימש היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וראש המל"ל בפועל. משמש כיום פרופסור אורח בטכניון ועמית בכיר (senior fellow) במכון המחקר FDD בוושינגטון