שנים ארוכות אנו שבויים בפרדיגמה מיושנת שהזירה התקשורתית והפוליטית בה מלאה בהתגוששויות על נוכחותם של סממנים יהודיים במוסדות ציבור, וכל חיכוך קטן מתורגם מייד לזעקות שבר על הדתה. ואולם מי שבוחן את המציאות בעיניים מפוכחות, מעבר לרעש הסטטי של בעלי אינטרס, מזהה תזוזה טקטונית עמוקה מאוד המתרחשת מתחת לפני השטח. כדי להבין את התהליך הזה עלינו לזנוח את הקלישות של העבר ולהתבונן מחדש במושג "מרד הצעירים".

לאורך המאה העשרים אופיין המרד הטבעי של הדור הצעיר בפריקת עול. הצעירים שאפו לנתק את השלשלות המסורתיות של הוריהם לטובת מונחים מופשטים כגון אוניברסליות, הומניזם ובריחה ממוסכמות העבר. אלא שאת ההיסטוריה, כדרכה, משהו אחר מנהל.
היום אותה אידאולוגיה מופשטת ומנותקת הפכה להגמוניה הממסדית. היא התברגנה, הזדקנה והתקבעה לכדי דוקטרינה נוקשה ולעיתים מנוכרת: או שאתה איתנו או שאתה לא קיים, הם אומרים בשם הליברליזם.

המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי-מסורת'

וכך לאחר תקופה שהממסד נהיה מנוכר וחסר שורשים, הדור הצעיר היהודי החל למרוד. המרד של דור ה-Z הישראלי שינה כיוון ב-180 מעלות מבן גילו הממוצע בארצות המערב. לצעירים יהודים רבים כיום ניתוק מהשורשים איננו סמל לחירות אלא מתכון לתחושת תלישות וריקנות. המרד האמיתי, הבועט והאותנטי ביותר כיום, הוא המרד בדור ה'אנטי-מסורת'.

"מרד הגנרלים": צבא שיש לו מדינה | אודי בן חמו, סוללים דרך

הדור הצעיר מחפש עוגן, משמעות וזהות היסטורית. מבחינתו אימוץ סממנים יהודיים, גילוי מחדש של האמונה וחוכמתה או חיפוש אחר זהות יהודית ביתית במרחב הציבורי, אינם צעדי כניעה בפני ממסד דתי שמרני נוסח איראן, כמו שהתקשורת מנסה לצייר, אלא קריאת תיגר על הניכור התרבותי של הדור שקדם לו. זוהי חזרה הביתה מתוך בחירה, תביעת בעלות על זהות שאינה מוכנה להתנצל על קיומה.

התמורה הסוציולוגית הזו מציבה אתגר אינטלקטואלי ומנהיגותי עצום לא רק לממסד המיושן, שמתקשה לעכל את התופעה, אלא גם – ואולי בעיקר – להנהגה הרוחנית והתורנית עצמה. בנקודת הזמן הנוכחית נוצר קו שבר עמוק המפריד בין שתי תפיסות מנהיגותיות מנוגדות: מצד אחד ניצבת הנהגה שעדיין שבויה בתודעת המיעוט הנרדף.

הדור הצעיר בישראל כבר עשה את הבחירה האסטרטגית שלו

מנהיגים אלו פועלים מתוך פסיכולוגיה של כניעה מתמדת. הם רואים בעצמם קומץ מאמינים הנאבקים על תדמיתם בעיני ההגמון. השיח שלהם מתחנף, פעולותיהם נושאות אופי טשטוש, והם מתקשים להשתחרר מדפוס חשיבה זה. מנגד צומחת מנהיגות מסוג אחר לחלוטין – מנהיגות של קריאת מפה אסטרטגית מתוך חיבור עמוק לשטח. אלה הם מנהיגים שמבינים לאן נושבת רוח ההיסטוריה הישראלית.

הם מזהים את הצימאון האדיר, את התעוררות המסורת ואת חיפוש הזהות של הדור הצעיר, וקוראים נכון את המציאות: העם אינו בורח מהיהדות, הוא מחפש אותה בשפתו שלו. מנהיגות זו אינה פועלת מתוך חרדה מפני "השפעות החוץ" אלא מתוך ביטחון עצמי איתן ואמונה טבעית בשייכות העמוקה של רוב העם לזהותו.

מי שממשיך לנהל את השיח הציבורי במונחים מיושנים של מאבקי כפייה דתית לעומת חילוניות משוחררת, מנהל מלחמה של אתמול. העתיד שייך למי שמבינים שהדור הצעיר בישראל כבר עשה את הבחירה האסטרטגית שלו. הוא דחה את תרבות הניכור למען זהות ושייכות. האתגר כעת אינו להילחם על מקומה של המסורת במרחב הציבורי אלא לדעת כיצד לקבל את פניה כשהיא צומחת מלמטה, באופן החופשי, הגאה והטבעי ביותר.