טיל הקורנט שהבעיר את טנק המרכבה של המג"ד בגדוד 52, סא"ל דור בן שמחון הי"ד, והעלה במרכבות אש השמיימה את המג"ד ושלושת אנשי הצוות שהיו איתו, לוחמי שריון קדושים וטהורים, ה' ייקום דמם הטהור, נתן לנו תזכורת לפועלם הבלתי נתפס של מי שאינם מקבלים די תשומת לב ודי תהילה, והם הנושאים על כתפיהם את גורל המלחמה כולה במקומות המסוכנים ביותר.
מדברים הרבה על פועלם המבורך ועל תרומתם של המילואימניקים, שעזבו בית, אישה, ילדים ועבודה ומשלמים מחירים. אבל האמת היא שאת העבודה הקשה באמת, עבודה סיזיפית שאינה נגמרת בקו המגע הראשון, עושים לוחמי הסדיר ומפקדיהם בצבא הקבע. מקרוב לאלף חללי המלחמה יותר מ-500 הם סדירים, ולהם מתווספים כ-300 קצינים ונגדים בקבע. החללים הנותרים, כ-300 במספר, הם אנשי מילואים.
אנשי הקבע אינם יכולים להתראיין ולדבר, והמחיר והקושי שלהם נשארים קצת מאחור. מפקדי גדודים, סמג"דים וקצינים יוצאים הביתה לפעמים רק אחת לשבועיים כשהם שפוכים מעייפות, הנשים מגדלות את הילדים לבדן שנה אחר שנה. בשיחות שערכתי בשנים האחרונות עם קבוצת העילית הזו שמעתי על האתגר, על הקשיים המשפחתיים ועל הרוח הגדולה ומסירות הנפש, כמו זו של סא"ל בן שמחון, שהחליף מפקד פצוע ונפל בקרב במקום המסוכן ביותר, בקו האש, במקום שבו הכי כואב עכשיו לעם ישראל.
אם יש לכם בשכונה אשת קבע כזו, חבקו אותה חזק חזק. היא צריכה את זה, ולקשיים שלה ושל ולבעלה אין לובי חזק כמו של החבר'ה מהמילואים. בתוך כל זה בולטים במיוחד אנשי הפלדה – לוחמי חיל השריון – שהוכיחו במלחמה האחרונה לכל מי שהסתובב בשטח בשנתיים וחצי האחרונות, שהם מנוע האש והפלדה האמיתי של המלחמה, תמיד בקו האש, תמיד ראשונים, סגורים ימים ארוכים בקופסת פלדה ועושים הכול מכל הלב.
כחלק ממסגרת הצבא הקטן והחכם ועידן תום המלחמות השקיע צה"ל רבות בסיירות וביחידות המיוחדות, והזניח את צבא השדה. גנץ ואיזנקוט בשבתם כרמטכ"לים סגרו חטיבות שריון ושלחו רבבות אנשי מילואים למאגר הפטור. בשביל מה צריך טנק אם את כל הפעילות – 'סיכול טרור', שם מכובס למעצרים ממוקדים חרישיים – עושים החבר'ה של שלדג או דובדבן?
העיניים של דרום לבנון
במלחמה צפה האמת הפשוטה: החבר'ה של הסיירות ממלאים את חובתם במבצעים ממוקדים, עושים מה שצריך וחוזרים לבסיס הנוח בעורף. את העול האמיתי, את מחיר המלחמה ואת כתר הניצחון יש לזקוף לראשיהם של לוחמי החי"ר ושל גיבורי השריון. עם ישראל מצדיע לכם.
המקום שנפלו בו סא"ל בן שמחון ושלושת חייליו הוא רכס עלי א-טאהר, שצה"ל כבש לראשונה במלחמת לבנון הראשונה (1982) במקביל לקרב על רכס הבופור השכן. עם התייצבות קו רצועת הביטחון היה הרכס לעמוד התווך של הגזרה המזרחית. על גבעה שנקראה תל דבשה, שגובהה 670 מטרים מעל פני הים, הוקם מוצב דלעת. בשל הראות המשולשת והשליטה המוחלטת שלו באזור זכה הרכס לכינוי "העיניים של דרום לבנון".
עם נסיגת צה"ל מלבנון פוצץ מוצב דלעת, והכוחות פינו את הרכס. חיזבאללה מיהר להשתלט על השטח שהופקר, ומאז הפך את היהלום הצבאי הזה לאחד ממבצריו התת-קרקעיים המבוצרים ביותר בלבנון. גם בעזה הפכו למוצבי חמאס מוצבי צה"ל שהוקמו בנקודות שולטות בתקופת המנהל האזרחי, לפני פרוץ השלום והסכם 'עזה ויריחו תחילה', ובגוש קטיף ז"ל. חמאס השתמש לצורך בניית המוצבים בבטונדות שהשארנו מאחור במוצבים הנטושים. בנים משלמים בדמם על חטאי האבות, בתקווה שהלקח הפעם נלמד.
ההיסטוריה הכלכלית של העולם מלמדת אותנו ששוויון יוצר בינוניות
את המשפט הזה, "להיות במקום שהכי כואב לעם ישראל", שמעתי כמה פעמים מחבר שהוא קצין בקבע, מפקד מצטיין שזכיתי להיות תקופה מסוימת תחת פיקודו, וכיום הוא מפקד על יחידה שפועלת בקצה החץ המבצעי של צה"ל בדרום לבנון, באזור הבופור, בדיוק במקום שהוא שואף תמיד להיות בו, היכן שהכי כואב כעת לעם ישראל.
ההיסטוריה הכלכלית של העולם מלמדת אותנו ששוויון יוצר בינוניות, עוני ומדינות נחשלות ומושחתות, ואילו קפיטליזם ותחרותיות בריאה יוצרים עולם שאומנם יש בו מי שעובדים קשה יותר ומי שחיים את החיים הטובים בלי הרבה מאמץ, אבל הוא טוב בהרבה מהעולם שמאחורי מסך הברזל והבוץ הטובעני של ביצת השוויון.
צבא ומלחמה הם ממלכת האי-שוויון: צריכים את כולם, אבל בשורה התחתונה אנשי הקבע נותנים יותר מהמילואימניקים, לוחמי החוד מזיעים ומסתכנים בכל זאת קצת יותר מלוחמי כיפת ברזל, והרעש, הלחץ הנפשי, שעות השינה המועטות ותפריט הקבנוס של מפקד הצוות שעל הבופור הם לא בדיוק אורח חיים שרופא המשפחה ממליץ עליו. בקליפת אגוז זו תמצית מהות הקיום הציונית-דתית: לשאוף לחתור בכל הכוח, לעשות הכול כדי להיות במקום שהכי כואב לעם ישראל, ולשמוח בזה.
זו הדרך היחידה להביא לזירת הקרב ציבור חרדי
בטווח הארוך זו הדרך היחידה להביא לזירת הקרב את הנחשלים מאחור או ציבור חרדי שיצטרף למעשה המלחמה. נער הייתי, מעט זקנתי, וזאת הבינותי: הדרך היחידה לגבש כוח צבאי חזק, מכריע ומלוכד עוברת בדוגמה האישית של המפקד, בדיוק כמו הדברים העוצמתיים שצעק לחייליו סא"ל בן שמחון הי"ד, האיש שקפץ אל קו האש במקום המפקד הקודם שנפצע, רגע לפני הכניסה ללבנון שממנה לא שב. "בראש מורם", הוא קרא, וחייליו אחריו, "כמנצחים נניפה את דגלנו".
לעומת זה מפקד שנזקק לצעקות על לוחמיו, לאיומים, לסנקציות ולעונשים יכלה את כוחו וזמנו לריק וייכשל כשימצא את עצמו לבדו בשדה הקרב. זו לא דרך ארוכה שהיא קצרה לעומת קצרה שהיא ארוכה. זו דרך ארוכה, אבל היא הדרך היחידה, ואחרת אין בנמצא. דווקא לכן הזדעזעתי לראות ידיעה באחד מכלי התקשורת המגזריים בבוקר שאחרי האסון, ביום שישי שעבר: "תיעוד מקומם", נכתב בידיעה, שצורף אליה סרטון של חרדים המקבלים את פניו של אברך עריק ששוחרר מהכלא. "חרדים חגגו שחרור עריק במקביל להודעה על הנופלים".
אנחנו מאמינים במצווה ובשליחות הגדולה של השירות בצבא עם לימוד תורה, וממילא פחות מתחברים לסוג כזה של שמחה. אבל הכותרת הזו היא תועבה, לא פחות. היא תועבה משום שברור לאותו כתב ששום חרדי לא חגג את נפילתם של לוחמינו הקדושים חלילה, וממילא כל מטרתו של ניסוח כזה היא לעורר שנאת אחים פנימית, פילוג וכעס בתוך עם ישראל, בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות רגע אחרי שנודע על נפילתם של ארבעה חברים, אחים לנשק, יחד בטנק, שבמותם ציוו לנו חיים, אהבת חינם ואת המשימה לעשות הכול כדי להפחית ריב ומדון. כתבים, היזהרו נא בדבריכם.