אחת המשימות החשובות ביותר של צה"ל בשגרה ובמלחמה היא החזקת השטח ביהודה ושומרון, ולכן גם בזמן תמרון בלבנון ובעזה מוקצים כוחות גדולים כדי לשמור על יישובים ולהחזיק את השטח שסביבם. המצב הזה מכביד על חיילי המילואים ועל התקציב ועולה בזמן אימונים וביכולת של צה"ל להשאיר כוחות בעתודה.
מאז תחילת המלחמה צה"ל חיזק מאוד את מערך ההגנה המרחבית, הגמ"ר, באימונים, בימי מילואים, בציוד חדש ואפילו במעט נשק כבד יותר מרובי M16. אף שפעמים רבות הם לוחמים מעולים ומאומנים המכירים את השטח טוב יותר מכל חייל אחר, צה"ל נמנע מלתת להם סמכויות ופעילויות מחוץ לגדר היישוב.
בחזרה לתפיסת יגאל אלון
מאז ומתמיד התנהל בישראל דיון על הקשר שבין התיישבות לביטחון. מימי חומה ומגדל ומלחמת העצמאות נתפסה ההתיישבות לא רק מפעל אזרחי-לאומי אלא גם חלק ממערך ההגנה של המדינה. יישובים שהוקמו לאורך הגבולות איישו שטחים ריקים, יצרו נוכחות קבועה במרחב והעניקו לצה"ל נקודות אחיזה בשטח.
מניסיון מלחמת העצמאות התגבשה בישראל תפיסת ההגנה המרחבית. יגאל אלון ואחרים זיהו שיישובים שהצליחו להחזיק מעמד בהתקפות האויב לא רק הגנו על עצמם אלא עיכבו את התקדמות הכוחות התוקפים ואפשרו לצה"ל זמן יקר להתארגנות. מכאן צמחה התפיסה שלפיה ההתיישבות איננה רק נכס שיש להגן עליו אלא חלק ממערך ההגנה עצמו.
על סמך תפיסה זו הוקמו מערכי ההגנה המרחבית, והיה להם תפקיד כפול: בשגרה לספק ביטחון שוטף במרחב, ובחירום לבלום חדירה של כוחות אויב עד להגעת כוחות הצבא הסדירים והמילואים. הרמטכ"ל חיים לסקוב הגדיר את ייעודה של ההגמ"ר בפשטות: שחרור כוח צבאי מרבי למשימות התקפיות.
בשנותיה הראשונות של המדינה השתלבה תפיסה זו במציאות ההתיישבותית. רבים מהיישובים היו יישובי ספר, אוכלוסייתם הייתה צעירה ומגויסת, והקשר בין ההתיישבות לביטחון היה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום.
ביהודה ושומרון התפתח דגם שונה מזה שדמיינו אבות תפיסת ההגנה המרחבית
ואולם עם השנים השתנתה המציאות. הגבולות נעשו שקטים יותר, הוקמו מסגרות ייעודיות כמו משמר הגבול, ואחריות רבה יותר לביטחון השוטף עברה לכוחות צבא ומשטרה. בה בעת השתנתה גם ההתיישבות עצמה. שיעור העוסקים בחקלאות ירד, האוכלוסייה גדלה ונעשתה מגוונת יותר, והקשר הישיר בין היישוב למשימות ההגנה המרחבית הלך ונחלש. ההגמ"ר התמסמס עד שהגיע למצב שלמעשה בתחילת המלחמה הוא היה מערך רשמי בלבד, בלי שום כוח רציני.
גם ביהודה ושומרון התפתח דגם שונה מזה שדמיינו אבות תפיסת ההגנה המרחבית. חלק מההתיישבות ראתה בעצמה ממשיכה של מסורת יישובי הספר, אך האחריות הביטחונית במרחב נשענה במידה רבה על כוחות צה"ל. לכן נדרש הצבא להקדיש חלק ניכר ממשאביו למשימות ביטחון שוטף, אבטחת צירים והגנת יישובים. כך נוצר בהדרגה פער בין התפיסה המקורית ובין המציאות. במקום שמערך ההתיישבות ישחרר כוח צבאי למשימות התקפיות, חלק ניכר מהכוח הצבאי הוקצה להגנת המרחב עצמו.
אירועי 7 באוקטובר החזירו לדיון הציבורי שאלות שנדמה שנשכחו: מהו תפקיד ההתיישבות במערך ההגנה הלאומי? כיצד נכון לחלק את האחריות בין הצבא לתושבים? האם אפשר לחזור לדגם שבו ההתיישבות היא מכפיל כוח ביטחוני ולא רק יעד להגנה?
היכרות עם השטח: מכפיל כוח
אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בלחימה בטרור הוא היכרות עם המרחב, אבל גדוד חי"ר מתמרן שמוצב בגזרה מסוימת מגיע בדרך כלל לכמה חודשים לכל גזרה. הלוחמים לומדים את הצירים, את הכפרים ואת השטח, ובדיוק כשהידע מתחיל להבשיל הם מוחלפים.
לעומתם אנשי ההגמ"ר חיים במרחב שנים ולעיתים עשרות שנים. הם מכירים כל דרך עפר, כל מעבר, כל נקודת תצפית, כל שינוי חריג בנוף האנושי והפיזי. הם יודעים לזהות רכב זר שנכנס לאזור. הם מבחינים בתנועה חריגה בצירים. הם מכירים את השגרה, ולכן גם מסוגלים לזהות במהירות חריגה ממנה.
במרחב שבו ההתרעה המוקדמת היא פעמים רבות ההבדל בין סיכול פיגוע לאסון, זה יתרון מבצעי עצום. למרות הרצון הטוב אי אפשר להעביר במצגת או בתדריך את הידע שנצבר בחודשים ארוכים של פעילות בשטח, ולעומת זאת מערך ההגמ"ר יוצר רציפות מבצעית. הידע נשמר במרחב ואינו מתחלף אחת לכמה חודשים.
ההגמ"ר ישחרר את הצבא הגדול למשימות הכרעה
ישראל ניצבת כיום בפני אתגרי כוח אדם חסרי תקדים. בין עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון והזירות הנוספות צה"ל נאלץ להחזיק כוחות עצומים בפריסה רחבה באופן קבוע. כל חייל סדיר או מילואימניק שמופנה למשימות ביטחון שוטף הוא חייל שאינו מתאמן למלחמה ואינו בכוננות. העברת חלק ממשימות האחיזה במרחב לכוחות הגמ"ר תאפשר לצמצם מאוד את מספר החיילים הסדירים והמילואימניקים הנדרשים ביהודה ושומרון. התוצאה תהיה צבא גדול וחזק יותר שממוקד במשימות הכרעה.
היתרון הוא לא רק מבצעי אלא גם תקציבי. החזקת גדודים שלמים בגזרה כרוכה בעלויות עצומות שהעברת המשימות להגמ"ר יכולה לחסוך. משכורות, ימי מילואים, הסעות, דלק, לוגיסטיקה, מגורים, תשתיות ומעטפת פיקודית. כאשר הכוח הפועל במרחב מתגורר בו מלכתחילה, חלק גדול מהעלויות הללו נעלם. אין צורך להביא את החיילים מרחוק, ואין צורך להקים להם בסיסים גדולים. קשה לדעת בלי מחקר רציני מה יהיו ההשלכות הכלכליות, אבל ככל הנראה מדובר בחיסכון של ממש.
כמו כן מלחמת התקומה המחישה את השחיקה האדירה במערך המילואים. הלוחמים צברו מאות ימי מילואים בתקופה קצרה למדי. רבים מהם נאלצו לעזוב משפחות, עסקים ומקומות עבודה לתקופות ממושכות. מדינת ישראל אינה יכולה לבנות את ביטחונה על שחיקה בלתי פוסקת של אותם אנשים. ככל שמשימות ביטחון שוטף רבות יותר יועברו להגמ"ר, כך יהיה אפשר להפחית את העומס על מערך המילואים ולשמר אותו למלחמות ולמצבי חירום אמיתיים.
לקחי האינתיפאדה השנייה ו-7 באוקטובר
שני האירועים המכוננים ביותר בתחום הביטחון הפנים-ישראלי בעשורים האחרונים מובילים לאותה מסקנה. באינתיפאדה השנייה התברר שוב ושוב כי מי שנמצא במקום ומכיר את השטח מגיב מהר יותר ומדויק יותר. גם ב-7 באוקטובר ביישובים רבים כיתות הכוננות, הרבש"צים ואנשי הביטחון המקומיים הם שהחזיקו מעמד בשעות הראשונות ומנעו אסונות גדולים עוד יותר. רק השבוע נהרג לוחם ההגמ"ר חיים קלומיטי הי"ד בפיגוע הירי בשרון.
הלקח ברור: הכוח הראשון בזירה הוא הכוח החשוב ביותר. גם צה"ל מבין את זה, וכיתות הכוננות וההגמ"ר ביישובים גדלו מאוד. המשימה העומדת בפניהן היא להחזיק כמה ימים ללא סיוע במקרה חירום, זאת לעומת המצב לפני 7 באוקטובר, שאז אסף מהם הצבא את הנשקים ככל שיכול.
לצורך זה הכוח המקומי צריך להיות חזק יותר, מאומן יותר ומקצועי יותר. כלומר, לא כיתת כוננות אלא כוח לוחם בעל ניסיון קרבי, ציוד לחימה ושליטה בשטח. כדי שהמודל יצליח יש צורך בשינוי עמוק. ההגמ"ר אינו יכול להישאר במתכונת של כיתת כוננות מורחבת. נדרשים סטנדרטים חדשים שכוללים אימונים רציניים ותכופים, מבחני כשירות תקופתיים, משמעת צבאית, פיקוח מקצועי, שרשרת פיקוד מסודרת וכמובן אמצעי לחימה וציוד ברמה גבוהה.
במילים אחרות: כוח מקומי אך מקצועי, לא בהתנדבות מזדמנת אלא במסגרת מבצעית מלאה, שיש לו סמכות לא רק על היישוב שלו אלא גם על השטחים והכפרים שבסביבה.
חיזוק ההגמ"ר: חזרה לשורשי תפיסת הביטחון הציונית
כדי שזה יקרה צריך לשים לב שההגמ"ר לא הופך ליחידה שמתגייסים אליה מטעמי פרנסה, כדי לקבל ימ"מים. המטרה היא לבנות כוח שמבוסס על אנשים החיים במרחב ורואים בהגנתו שליחות אישית וציבורית. לכן נכון לקבוע מנגנון שימנע את התופעה: תקרת שכר ברורה, משימות חשובות ורמה מבצעית גבוהה. כך אפשר לשמור על היתרון הכלכלי של המודל ולמנוע מצב שבו ההגמ"ר יהפוך למערכת יקרה שאיבדה את יתרונותיה המקוריים.
למעשה הרעיון אינו חדש כלל. התפיסה של כוח מקומי המגן על המרחב הייתה אבן יסוד בביטחון הישראלי מראשית הציונות. ארגון השומר, ארגון ההגנה, יישובי חומה ומגדל ומערך ההגנה המרחבית של שנות המדינה הראשונות – כולם נשענו על אותה הנחת יסוד: הכוח הטוב ביותר להגנת השטח הוא הכוח שחי בו.
דוד בן-גוריון ביטא את הרעיון הזה באמירה המפורסמת שלו "במקום שבו תעבור המחרשה היהודית – שם יעבור גבול המדינה". במציאות של יהודה ושומרון אפשר להרחיב את העיקרון: לא רק להחזיק מעמד עד להגעת הצבא אלא להיות הכוח הקבוע שמחזיק את השטח.
יישום הדרגתי יכול להתחיל כבר עכשיו
זה רעיון מורכב שמחייב שליטה ביטחונית מלאה בשטח, וקשה לשרטט מראש כל פרט בו, אבל הוא בהחלט אפשרי. אם מדינת ישראל תחליט שהיא רוצה באמת לתת שליטה ביטחונית להגמ"ר, אפשר להתחיל מהר מאוד בהעברת סמכויות מדורגת ובהעברת אחריות ומשימות מהחטיבות הלוחמות לכוחות ההגמ"ר כשכוחות נוספים עדיין נשארים בגזרה כדי לגבות במקרה הצורך.
בעתיד, בכפוף לחופש המבצעי שיינתן לכוחות המקומיים, אפשר גם להגיע למצב שההגמ"ר הוא שתופס את השטח לבדו דרך קבע, וצה"ל מתמקד בכוננות ובאימונים, וכמובן בפעילות התקפית ובהכרעה איפה שצריך.
המטרה הסופית היא לא פחות צבא אלא צבא יעיל יותר, פחות גדודים בשמירה על צירים ויותר גדודים מאומנים למלחמה. פחות שחיקת מילואים ויותר מוכנות לאומית. פחות כוח שבא מבחוץ ויותר כוח שמכיר כל גבעה, כל ציר וכל איום, ויש לו גם סמכות לפעול נגדם בשטח.
בסופו של דבר אין ביהודה ושומרון מחסור באנשים שמכירים את השטח. השאלה היא אם מדינת ישראל תהיה מוכנה לבנות סביבם את תפיסת הביטחון של מחר.