הדיבייט הסוער באולפן 'על המשמעות' בין תומך בנט לתומך נתניהו חשף את המחלה העמוקה של הפוליטיקה הישראלית. במקום לדרוש תוצאות ולבחון צעדים ממשיים, כמו חסימת הגירה מרצון של פלשתינים או הכנסת פועלים מעזה, המחנה הלאומי שוקע בוויכוחי טוקבקים על אישיותם של מנהיגים. הגיע הזמן להתעורר ולהתחיל לדבר על מדיניות.

בשבוע שעבר אירחתי באולפן הפודקאסט 'על המשמעות' שני אנשים מרשימים לדיבייט פוליטי ורעיוני. מצידו האחד של השולחן ישב אלקנה בר איתן, יזם ואיש מילואים, פעיל בולט במפלגתו המתגבשת של נפתלי בנט. מצידו השני התייצב שלמה לרנר, עורך דין ויזם, איש מילואים בעצמו, חבר מרכז ליכוד ותומך מובהק של הליכוד ובנימין נתניהו. השיחה ביניהם הייתה קולחת, אינטליגנטית ויצרית, כיאה לשני אנשים שאכפת להם באמת מעתיד המדינה. הבעיה העמוקה לא הייתה טמונה באיכות הדוברים, אשר מייצגים את מיטב הכוחות היצרניים והלוחמים בחברה הישראלית. הבעיה המטרידה נחשפה דווקא בנושא של הדיון כולו.

במקום לעסוק בשאלות הרות גורל של כלכלה, ביטחון, ריבונות ומשילות, הדיבייט גלש במהירות לאותו שיח טוקבקיסטי מוכר ומעייף השולט ברשתות החברתיות. הדיון נסב על השאלה מיהו המנהיג ה'אחראי' יותר, מי מקבל עליו אחריות למחדלי העבר, למי יש כוונות טהורות יותר ומי מונע משיקולים פוליטיים ציניים. 

אלקנה התמקד ביכולות הניהול, היעילות והשאיפה לאחדות של בנט, ואילו שלמה התמקד בראייה האסטרטגית ההיסטורית של נתניהו ובשנאה התקשורתית העיוורת המופנית כלפיו. המחנה הלאומי כולו, כפי שהשתקף היטב באותו אולפן, הפך את הפוליטיקה לתחרות ספורט. הציבור הימני מחלק את עצמו למחנות אוהדים, המריעים לקפטן הקבוצה שלהם ושורקים בוז פבלובי לקפטן היריב מתוך התעלמות מוחלטת מהתוצאות המעשיות המופיעות על לוח התוצאות הלאומי.

למי אני מצביע?

בהרצאות שלי במכינות קדם-צבאיות ובמפגשי הלוביזם האזרחי שאני מקיים באופן שוטף במסדרונות הכנסת, זו השאלה הנפוצה ביותר שאני נשאל: "תמיר, במי אתה תומך בבחירות הבאות?" 

התשובה שלי תמיד משאירה את השואלים מאוכזבים, משום שהיא נעדרת כל רומנטיקה או להט רגשי. אין לי שום סנטימנט, שום חיבה אישית ושום הערצה לשום נבחר ציבור. פוליטיקאי, בכיר, רהוט ומוכשר ככל שיהיה, הוא בסך הכול קבלן ביצוע זמני. הציבור שוכר את שירותיו כדי לממש מדיניות ספציפית וברורה. ואני ממליץ להצביע למועמד שיעשה הכי פחות נזק, ולא למי שאני הכי מתחבר אליו רגשית.

יש כלל בהערכת אישי ציבור: עלינו לשפוט אותם אך ורק על פי התוצאות המעשיות והמדידות של פעולותיהם בטווח הארוך ולהתעלם התעלמות מוחלטת מהרטוריקה הנמלצת שלהם ומכוונותיהם המוצהרות. קריאת כיוון מחמירה זו מחייבת אותנו לזנוח לחלוטין את שאלת האישיות, האופי והסגנון, ולבחון את שני המנהיגים הללו – בנימין נתניהו ונפתלי בנט – על סמך מעשיהם הקרים בפועל.

אלקנה בר איתן הציג בדיון את נפתלי בנט כאיש של ניהול מקצועי, תיקון עמוק ואחדות חברתית. ואולם כאשר בוחנים בזכוכית מגדלת את המדיניות הביטחונית והכלכלית של בנט כשהיה ראש ממשלה ושר ביטחון, מגלים אימוץ מלא ומבהיל של פרדיגמת השמאל הקורסת. נפתלי בנט היה מהדוחפים המרכזיים והנלהבים לשיטת ההסדרה הכלכלית מול רצועת עזה. הוא התגאה בפומבי, מול המצלמות באולפנים, בהחלטתו לאשר ולהגדיל את מכסות הפועלים העזתים הנכנסים לעבודה בתוך שטחי ישראל. ההנחה שעמדה בבסיס ההחלטה הרת האסון הזו מבוססת על תפיסה מרקסיסטית נאיבית הגורסת כי שיפור הרווחה הכלכלית של האוכלוסייה יעקר את המוטיבציה הדתית-ג'יהאדיסטית של האויב להשמיד אותנו.

המציאות הוכיחה את ההפך המוחלט הוכחה רוויית דם שאין כדוגמתה. הפועלים העזתים, אלו שזכו לפרנסה נדיבה ולאמון המעסיקים הישראלים ביישובי העוטף, אספו מודיעין מדויק, מיפו את בתי הקיבוצים, רשמו את שמות המשפחות והעבירו את המידע ישירות וביסודיות למתכנני הטבח של חמאס. 

ההחלטה של בנט להזרים כסף, סחורות ותקווה כלכלית לתוך רצועת עזה התפוצצה לכולנו בפרצוף. מנהיג המגדיר עצמו כאיש ימין ביטחוניסטי אינו יכול להישען על התאוריה שלפיה האויב האסלאמיסטי ינטוש את רצון ההשמדה הדתי שלו בתמורה לשכר מינימום ישראלי. כאשר אנו בוחנים את המדיניות הריאלית לעומת הפרופגנדה, אנו נותרים עם עובדה פשוטה ואכזרית: ממשלת בנט-לפיד יישמה בשטח את מודל ההכלה השמאלני הקיצוני והמסוכן ביותר.

מחדל במעבר אלנבי

מן העבר השני, שלמה לרנר הציג בדיבייט את בנימין נתניהו כמגן המחנה הלאומי וכאסטרטג-על הנלחם לבדו בחירוף נפש מול מערכת המשפט הפרוגרסיבית ופקידות הדיפ-סטייט. גם כאן המבחן הריאליסטי של התוצאות מציג תמונה קטסטרופלית המנוגדת לחלוטין לנרטיב המשווק לציבור. 

קחו לדוגמה סקופ עיתונאי מחריד שחשפנו לאחרונה, הממחיש את עומק פשיטת הרגל של ממשלת הימין "על מלא". אזרחים פלשתינים רבים מבקשים לעזוב את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה מרצונם החופשי לחלוטין. מדינות בעולם, ממערב וממזרח, מוכנות לקלוט אותם. הפלשתיני אורז את חפציו, מגיע למעבר אלנבי, הנתון לשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית מלאה, ומבקש לצאת אל ירדן בדרכו לחיים חדשים.

באותו רגע הפקיד הישראלי במעבר הגבול עוצר אותו ומונע את יציאתו. מדוע? משום שמדינת ישראל, בשלטונו הישיר והבלעדי של בנימין נתניהו, דורשת מאותו פלשתיני להציג אישור יציאה רשמי מטעם הרשות הפלשתינית ברמאללה. הרשות הפלשתינית, מצידה, מסרבת כמובן לאשר את יציאתו. זו אסטרטגיה ברורה של שימור המסה הדמוגרפית הערבית, נשק הלחץ המרכזי נגד קיומה של מדינת ישראל. 

במקום שישראל תעודד בכל דרך אפשרית את ההגירה מרצון (ושלא מרצון, אבל על זה יש מחלוקת נוקבת) ותפתח את השערים לרווחה כדי לדלל את אוכלוסיית האויב, הממשלה הופכת את עצמה מרצון לקבלן הביצוע של אבו מאזן. ממשלת נתניהו מתפקדת כמשמר הגבול הפיזי של הרשות הפלשתינית וכופה בכוח הזרוע על אוכלוסיית אויב להישאר בתוך שטחי ארץ ישראל.

האבסורד המטורף הזה אינו תקלה מקומית של פקיד זוטר במנהל האזרחי. זוהי מדיניות מחושבת ומוכתבת מגבוה. שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', המרבה להפריח סיסמאות על ריבונות ועל משילות לאומית, נושא באחריות ישירה וברורה למנגנון החולני הזה, המנוהל בסמכותו. 

ראש הממשלה נתניהו מאפשר ומאשר את קיומו של המנגנון, משום שהוא מכור לחלוטין לשימור הסטטוס-קוו ולתחזוקת הרשות הפלשתינית כשחקן לגיטימי. כאשר פוליטיקאי מצהיר מעל במת הכנסת כי הוא ניצב כחומה בצורה נגד הקמת מדינה פלשתינית, אך למעשה הוא פועל אקטיבית לחסימת הגירה פלשתינית ולשימור הבעיה הדמוגרפית, המילים שלו מתרוקנות מכל תוכן מעשי.

בואו נתבגר כבר

הדיון הפוליטי שלנו חייב להתבגר, להתפכח ולעבור לפסים מעשיים. אנו מבזבזים אנרגייה לאומית עצומה בוויכוחים סטריליים על זהויות. מחנה נתניהו ממתג את עצמו "ימין על מלא" ומאשים את מתנגדיו בבגידה. מחנה בנט מתהדר בתואר "הימין הממלכתי" או "הימין הערכי" ומאשים את יריביו בסיאוב ובהרס המדינה. 

הקמפיינים המבריקים של משרדי הפרסום נועדו למטרה אחת בלבד: לטשטש את העובדה הקשה ששני המחנות הללו נכשלו כישלון חרוץ ביישום מדיניות ימנית, שמרנית וליברלית אמיתית. כאשר נבחרי הציבור מזהים שהבוחר שלהם מסתפק בסיסמאות מתלהמות ובשייכות שבטית מנחמת, אין להם שום תמריץ להתעמת עם המנגנון הפקידותי העוצמתי, לקצץ את כוחה של ההסתדרות או לשלם מחיר פוליטי על העברת רפורמות כואבות.

השינוי האמיתי יגיע רק כאשר האזרח הישראלי יאמץ את הגישה הצרכנית והקרה ביותר כלפי הפוליטיקה. הציבור צריך להפסיק לשאול מי האיש שמדבר הכי יפה או סובל מהכי הרבה רדיפה תקשורתית, ולהתחיל לדרוש מסמכי מדיניות ברורים, מפורטים וישימים. פוליטיקאי המבקש את קולנו מחויב להסביר בפרוטרוט כיצד בכוונתו לפרק את מונופול הרבנות הממשלתית, לחסל את כוחה הכלכלי של ההסתדרות, להעביר את ניהול מערכת החינוך לידי ההורים בשיטת השוברים ולבטל את האקטיביזם השיפוטי באמצעות חקיקה מפורשת המגבילה את בג"ץ, ולא באמצעות נאומים חלולים באולפני הטלוויזיה.

פוליטיקאים מעצם הגדרתם הם שבשבות רוח. הם פונים תמיד אל הכיוון שאליו נושבת דעת הקהל כדי להבטיח את הישרדותם הפוליטית. כאשר פוליטיקאים מזהים ציבור הדורש הסדרים דיפלומטיים נאיביים ותלות בין-לאומית מוחלטת, הם מספקים את הרטוריקה הזו במלואה ובגאווה. כאשר נתניהו ובנט מזהים ציבור המסתפק בצעקות על רפורמה או בהבטחות על ניהול "נקי" וסימפתי, הם מספקים את מבוקשו בלי לשנות מילימטר במציאות המוסדית המסואבת (שהרי קשה הרבה יותר לשנות מדיניות מלדבר על שינויה ועל שהיועמ"שית היא המכשול). 

אך ורק עלינו, האזרחים, מוטלת האחריות ליצור את הרוח החזקה, הביקורתית והתובענית שתכריח את השבשבת להסתובב בכיוון הנכון. כל עוד נמשיך להתמכר למלחמות של פולחן אישיות ולריבי טוקבקיסטים רדודים, הפקידות הבכירה תמשיך לנהל את המדינה מאחורי גבנו, והפוליטיקאים ימשיכו ליהנות מההצגה ולגרוף מנדטים. הגיע הזמן לדרוש תוצאות ולהשאיר את הסנטימנטים החמים מחוץ לקלפי.

עשה לך רב פוליטי

אסיים ואגיד דעה לא-פופולרית באופן מוחלט, שאני מקווה שלא אחטוף עליה איומים וחרמות. אין לכל אחד מאיתנו אפשרות לעקוב באמת אחרי הפוליטיקאים, מעשיהם ותירוציהם. ובשביל להיות בוחרים אחראים וטובים, עלינו להיעזר באנשים שעושים זאת באופן מקצועי וקשוב יותר מאיתנו. 

אני ממליץ לכל אחד לקחת לו חבר שהוא מעריך פוליטית וציבורית ולנסות להיעזר בו בשביל להחליט למי להצביע. ממש כמו בת דודתי, שקיבלה ציון פסיכומטרי של מעל 750, ובכל בחירות מחדש שואלת את אבא שלה למי להצביע, לא כי הוא חכם יותר אלא כי הוא עוסק יותר בתחום, והיא מבינה שהמלצה ממנו עדיפה מקבלת החלטה על סמך קמפיין מתוזמר או על סמך השאלה מה תחושת הבטן שלה כלפי פוליטיקאי זה או אחר.