לאחרונה, סביב סוגיית חוק הגיוס והטלת הסנקציות על הציבור החרדי, אני מרגיש שמשהו אצלנו — בציבור הדתי-לאומי שאני נמנה עליו מבולבל. המחלוקת האידאולוגית שלנו עם הציבור החרדי כבר מזמן איננה ויכוח תורני עקרוני בין כותלי בית המדרש; היא רוויה ברגשות, לעיתים אף קשים. לאור המלחמה אפשר להבין את הכאב ואת הכעס כלפי התפיסה החרדית וצורת התנהלותה. אבל כאשר המערכות הממסדיות והמשפטיות מכריזות מלחמת חורמה על עולם הישיבות, אנחנו חייבים להבין שהמבט שלנו צריך להיות שונה לחלוטין.

התסכול מול החרדים מובן, אבל הדרך עלולה להמיט עלינו אסון | הרב אהרון אגלטל

במצב שבו מערכת המשפט דורשת להשית סנקציות משתקות על עולם התורה החרדי — ובעצם על המגזר כולו — והמשטרה יוצאת בהצהרות פומביות ומתגייסת למעצר בחורי ישיבות, שתיקה מצדנו, ובוודאי שמחה לאיד, היא מצב מעוות מיסודו.

"בשלושה כתרים נכתרו ישראל — כהונה ומלכות, וכתר תורה עולה על הכל"

וזה בעייתי לא רק מפני שהציבור החרדי הוא "אח שלנו" ומגיע לו לחיות חיים נורמליים בלי צווי מעצר וסנקציות שמטילות מצוקה על ילדים קטנים. וזה גם לא בעייתי רק מפני שהציבור החרדי הוא התאום הערכי שלנו במובנים עמוקים. שני הדברים הללו נכונים, וכל אחד מהם הוא עוול בפני עצמו – אבל אני מבקש להפנות את תשומת הלב לשורש עמוק יותר: השתיקה של הציבור הדתי־לאומי מול המצב הזה, ובפרט "שמחת הנקמה" שמדי פעם מבצבצת, מציבה מולנו מראה נוקבת על המקום שבו התורה וכבודה נמצאים אצלנו בסולם הערכים.

2. מזה שנים מתחדדת בי ההבנה עד כמה מודל ה"גם וגם" הדתי-לאומי, "תורה ועבודה" פגע ביכולת שלנו ליצור זהות ערכית ברורה וחד־משמעית. ערך "מלכות ישראל" כבש בסערה את בתי המדרש שלנו במאה השנים האחרונות, והמעיט באופן יחסי את הדגש המסורתי והמוחלט על ערך "תורת ישראל". עסקנו בחשיבות הקמת השלטון היהודי בארץ במידה כה רבה, עד שנוצרה חריגה פרופורציונלית של הערך הזה מול מעמדו העליון של עולם התורה.

בכל פעם שאני נפגש בקביעתו החדה של הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה על עליונותה המוחלטת של התורה, אני מבין שמשהו אצלנו אינו מסונכרן. וכך הוא כותב: "בשלושה כתרים נכתרו ישראל כהונה ומלכות, וכתר תורה עולה על הכל." הרמב"ם אינו מסתפק בהגדרת הערכים, אלא קובע היררכיה ברורה ומכרעת: תורת ישראל מעל הכל. היא המלך הבלעדי.

זה חייב להדליק נורה אדומה

לקביעת היחס הזה בין הערכים יש תפקיד קריטי ביצירת זהות תורנית מלוכדת, מפני שהיא מגדירה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים מי הוא בעל הסמכות העליונה המכתיב את הדרך. אני זוכר, שכשנחשפתי לדברי המהר"ל (תפארת ישראל, פרק ע'), המבאר שכל משמעותו ותוקפו של כתר המלכות יונקים אך ורק מכוחו של כתר התורה, הרגשתי שזה מטלטל את אבני הבניין של הזהות שלי. שוב הבנתי שמשהו בחינוך הדתי־לאומי, שמנסה לאחוז בכל העולמות בו־זמנית, אינו מאפשר לנו לייצר את המדרג הערכי שהוא קריטי כל כך לבניין האישיות הרוחנית.

3. כשהסנקציות על עולם התורה החרדי "עוברות לנו ליד האוזן" באדישות, זה חייב להדליק אצלנו נורה אדומה. לא רק מפני שזה מלמד שפגיעה בתורה היא בעינינו "בעיה של החרדים", אלא מפני שבעצם השתיקה אנחנו מקבלים מציאות שבה כוח שלטוני מכתיב לתורה כיצד להתנהל. בלי לשים לב, אנחנו מעניקים לממלכה מקום שאינו שלה  מקום השייך למלך לבדו.

כשאנחנו שומעים בשוויון נפש על מאבק אגרסיבי נגד בחורי ישיבות, רק בגלל שהיועמשי"ת החליטה, אנחנו מקבלים מצב שבו רשות מבצעת שבעולם מתוקן תפקידה הוא להוציא לפועל את הערכים שבית המדרש משרטט לה מהנדסת היא את בית המדרש וזו, בעיניי, המהפכה המשטרית האמיתית: המשרת, המופקד על הביצוע הטכני, מרשה לעצמו לקבוע את סדרי המלכות וערכי המלוכה. האכיפה הברוטלית היא רק קצה הקרחון של ניסיון עיצוב מחוצף, המהפך סדרי בראשית.

האם תקום מחאה מצד הציבור הדתי-לאומי?

4. חשוב להדגיש: איננו דנים כאן בשאלה האם צריך שינוי או תיקון, אלא בשאלה מי מוסמך להוביל אותו. זהו דיון אחר לגמרי, שלטעמי מתפספס לחלוטין בשיח הפוליטי האופף את הנושא. אין בדברים הללו שום טענה שאין צורך בתיקונים בהתנהלות החרדית. אבל מי שעדיין לא מבין את ההבדל התהומי בין השאיפה הלגיטימית לחיבור הציבור החרדי למדינה, לבין מסע ההסתה המאורגן באולפנים והבריונות המשפטית והמשטרתית המופעלת כלפיו  פשוט עיוור, אם לומר זאת בעדינות.

וכאן נכנס המרד הערכי שאנחנו, בני הציבור הדתי־לאומי, מגלים כלפיו שאננות מצערת: קבלה של העובדה שגופים שאינם תורניים יכתיבו בכוח הזרוע את עתידו של עולם התורה ואת צורת החינוך שבו. ואגב, המערכת הלוחמנית הזו, שמשום מה זוכה לגיבוי מצידנו, תעבור מיד אחר כך כשיכורת ניצחון לחזית נגד הציבור הדתי-לאומי והערכים שלנו. כן, למי שאיך שהוא עוד לא הבין את מפת הכוחות בגזרה; הזאב הוא אותו זאב, והכבשים הן אותן כבשים.

5. אני לא קורא ל"הידברות" פוליטית שנועדה להרגיע את הרוחות למראית עין. אני מדבר על האחריות שלנו לראות בעולם התורה ובסדרי החינוך שלו קודש קודשים מוחלט, שאסור לשום גורם זר להכתיב לו כיצד להיראות. הכרעות הנוגעות ל"כתר התורה" של עם ישראל  גם אם הן דחופות וכואבות  חייבות להיות מרחב אוטונומי לחלוטין שרק גדולי הדור רשאים לעצב אותו. כל התערבות וכפייה חיצונית אינן פחות מכניסת זרים לחילול קודש הקודשים — מציאות שאיש מאיתנו לא היה נשאר אדיש מולה. ובעזרת ה', גם כאן נייחל ונפעל שתקום התקוממות ציבורית אמיצה, גם מתוך הציבור הדתי־לאומי ונבחריו.

מסכימים? לא מסכמים? מוזמנים להגיב לאבישי במייל
[email protected]