פחות מ-24 שעות לאחר מסיבת העיתונאים שהכריז בה בנט על הקמת 'ביחד', רץ ברשת סרטון שנראה בו פעיל שתכנן להצביע לבנט פונה אליו, מביע אי-אמון כלפי המשמעות הפוליטית האמיתית העומדת מאחורי האיחוד ותוקף בחריפות את המהלך. לכך הצטרף סיקור אירוע אחר של מכתב התראה שקיבל בנט מטעם עורך הדין שי מ' מרקוס, המייצג את מפלגת 'ביחד נצליח', המאשים אותו בהטעיית הציבור.
דפוס חוזר של החלטות גורליות
האומנם מדובר בטעויות מקריות או בהמשך ישיר של דפוס עמוק המאפיין את האיש? דפוס של קבלת החלטות "גורליות", אם לנקוט את לשונו, או ליתר דיוק את לשון מבקריו: דפוס של שיקול דעת פזיז, נטילת סיכונים נמהרת, מגלומניות, וגרועות שמתבררות כמעט כולן כתאונת שרשרת המכרסמת בחוסן הלאומי?
תולדות ימיו הפוליטיים של בנט מעידות שהאפשרות השנייה מתקבלת יותר על הדעת. הצעד ה"נועז", המעשה ה"ציוני ופטריוטי" שעליהם הצהיר בנאומו, אינם אלא חוצפה וניסיון ציני מקפיא דם לנצל מחדש את אמון הציבור תמורת הבטחות חדשות על אחדות מבית היוצר של ממשלת השינוי. דגם אחדות זה הביא עלינו אך חורבן והרס במונחים של לכידות פנימית וביטחון.
השורשים ההיסטוריים של המעילה באמון
שכן הפרת הבטחות הבחירות של בנט בשם אחדות מדומה כדי להצדיק את הקמת הממשלה עם רע"ם הייתה אחת המעילות החמורות ביותר שעשה איש ציבור בתולדות הפוליטיקה הישראלית באמון מצביעיו. רק המעילה של שרון בהבטחתו "דין נצרים כדין תל אביב" וגירוש יהודים מבתיהם בניגוד מפורש למנדט שקיבל מבוחריו משתווה לה.
שתי המעילות סבלו משיקול דעת לקוי בקבלת החלטות גורליות ותרמו כל אחת את תרומתה לטבח 7 באוקטובר. סילוק צה"ל מהרצועה והגירוש מגוש קטיף יצרו את התנאים הרעיוניים והצבאיים לצמיחת המפלצת שטבחה בעמנו. הקמת ממשלת השינוי העמיקה את הפילוג הפנימי בעם, וזה בתורו העניק רוח גבית לסינוואר. כך מעידים במפורש מסמכי חמאס שפורסמו בוושינגטון בניו יורק טיימס באוקטובר 2024.
אבל למעילה של בנט יש שורשים היסטוריים עמוקים יותר: ראשיתם בפרישה נמהרת ויהירה מן הבית היהודי שזעזעה את המחנה הלאומי ובהקמת מפלגת הימין החדש ב-2018 רק כדי לגלות שהמפלגה החדשה אינה עוברת את אחוז החסימה. קשה לשכוח את התמונות המביכות של הפעילים ששלח לגרד 1,400 קולות "אבודים" בפרוטוקולים במטה המפלגה בבני ברק.
התוצאה הייתה סיוט כפול: המחנה הלאומי איבד קולות וכוח ניכר, וישראל נכנסה לסחרור מטלטל של מערכות בחירות חוזרות, שהעמיקו את הפילוג הפנימי עד כדי סיכון קיומי. מערכת בחירות מפלגת מטבעה. כניסה ללופ של מערכות בחירות היא גם כניסה ללופ של פילוג.
בין הבטחות למציאות פוליטית
למרות הכישלון שב בנט בחוצפתו לבית הפוליטי שנטש והקים את ימינה ביולי 2019. המהלך התאפיין באיחודים עם האיחוד הלאומי ועם הבית היהודי ובפילוגים מהם ובמשחקי כיסאות מוזיקליים עם שקד על ראשות המפלגה, אף שהצליחה להביא יותר קולות ממנו.
ביוני 2021, בהופעה דרמטית בשידור חי, מזכיר תלמיד תיכון פזיז, התחייב בנט בחתימה בכתב ידו שלא לשבת תחת יאיר לפיד, "גם לא ברוטציה". זמן קצר אחרי הבחירות חתם על הסכם קואליציוני עם רע"ם, בניגוד לכל האזהרות כי היא תנועת אחות של חמאס, ומינה את ואליד טאהא, איש האחים המוסלמים, לראשות ועדת הפנים. השאר היסטוריה.
במהלך הקדנציה הקצרה התברר לו כי נכשל בבחירת שותפיו לרשימה והתקשה לנהל את המתחים והמשברים הפוליטיים שהפכו את עבודת הקואליציה לבלתי אפשרית. עמיחי שיקלי, עידית סילמן וניר אורבך לא סרו למרותו וסירבו לשתף פעולה עם השקר, פרשו מן הסיעה והביאו לידי פיזור הכנסת, והשאר היסטוריה.
האם הלקח נלמד?
עד היום בנט מתעקש לשכנע את עצמו ובעיקר את הציבור כי הקים ממשלה עם רע"ם כדי "שביחד נחלץ את המדינה מהסחרור", שהוא ורק הוא, בפרישתו מן הבית היהודי, קלע אליו מדינה שלמה, בבחינת "הנטשת וגם ירשת". והנה שוב נראה כאילו לא למד דבר היום, והוא חוזר עם אותה הגברת באותה אדרת: חיבור פזיז ושיקול דעת לקוי בקבלת החלטות גורליות.
לו הפעיל בנט שיקול דעת רציני, הוא יכול לבחור במהלך תיקון דומה לזה שנקט סער ולחזור הביתה למחנה הלאומי, או לחלופין לחזור לימין-מרכז שאינו מזוהה עם נתניהו באמצעות ויתור על המקום הראשון וחבירה לליברמן במקום להיבלע שוב בתוך גוש השמאל עם לפיד. אבל בנט שוב בחר בנט. ושוב בחר לדבר בשם ערכים נעלים כדי לממש בפועל מדיניות הפוכה בתכלית, שמצביעיו מתנגדים לה.
המבחן של דור הבוחרים החדש
ולבסוף, בבחירות הקרובות ישתתפו 380,000 צעירים שיבחרו לראשונה בחייהם. מדובר בנוער שרובו מחזיק בעמדות ימין מובהקות בעקבות הטבח, אך גם עלול ללכת שבי אחר הבטחות אחדות מדומות מתוך כמיהה טהורה לתיקון.
הצעירים הללו עשויים להיות שובר השוויון של הבחירות הקרובות. קמפיין הימין חייב לחשוף לפני אלקטורט הזהב הזה מדוע בניגוד להבטחות האחדות המדומות שהוא מפזר, נפתלי בנט אינו אלא אומן של הבטחות גורליות, שסופן, כפי שמוכיחים קורות חייו הפוליטיים, אינו אלא תהום נוספת של פירוק ופילוג.