למי שכבר הספיק לשכוח, עוד לפני שהפך לפוליטיקאי, נפתלי בנט היה איש עסקים. על תחילת דרכו העסקית הוא נוהג לספר כיצד לאחר שירותו הצבאי, החליטו הוא ומספר חברים להקים חברת סטארט-אפ (לימים חברת "סאיוטה"), עוד לפני שבכלל היה להם מושג מה יהיה הרעיון למוצר. קודם כל הם החליטו על עצם ההקמה והמטרה, ורק אחר כך ישבו לחשוב על רעיון שיצדיק אותה. נראה שאת אותו דפוס פעולה בדיוק מיישם בנט במרוץ לראשות הממשלה: הוא תחילה מסמן את המטרה הסופית – כיסא ראש הממשלה – ורק לאחר מכן הוא תופר לעצמו (אי) אידיאולוגיה שתשרת ותתאים ליעד שהציב. עבורו, האידיאולוגיה אינה המצפן שמתווה את הדרך, אלא רק כלי עזר בדרך ל"אקזיט" הפוליטי.
קשה שלא להביט בתדהמה על המסלול הפוליטי שעבר נפתלי בנט. מי שאת דרכו הציבורית המשמעותית החל כמנכ"ל מועצת יש"ע, גוף המייצג באופן מובהק את מפעל ההתנחלויות וארץ ישראל השלמה, מוצא את עצמו כיום מוביל את גוש המרכז-שמאל. ה"מפץ הפוליטי" שעליו הכריז השבוע יחד עם חברו החדש-ישן יאיר לפיד לקראת בחירות 2026, במסגרתו התאחד בנט עם מפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד לרשימה אחת בשם "ביחד" כשהוא עומד בראשה, איננו רק תרגיל אלקטורלי, אלא סמל לשבר ערכי עמוק ולנטישה סופית של המחנה הלאומי לטובת הישרדות פוליטית.
את אותו דפוס פעולה בדיוק מיישם בנט במרוץ לראשות הממשלה: הוא תחילה מסמן את המטרה הסופית – ראשות הממשלה – ורק לאחר מכן הוא תופר לעצמו (אי) אידיאולוגיה שתשרת ותתאים ליעד שהציב.
הארכיון אינו שוכח, והציבור אינו סולח. הרשתות מוצפות בימים אלו בהצהרותיו של בנט מהעבר הלא רחוק, שבהן הישיר מבט למצלמה והתחייב נחרצות: "אני איש ימין, ואני לא אתן יד שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה. אני לא פועל נגד הערכים שלי". באותם ימים הוא גם הבטיח כי לעולם לא ימכור את עקרונותיו "בשביל שום ג'וב בעולם", ודרש מהבוחרים להאמין לו באומרו: "למילים שלי יש משמעות… לא אתן יד בשום קונסטלציה לממשלה בראשות לפיד". המציאות, כפי שאנו רואים, הפוכה לחלוטין: אחרי שכבר הקימו בעבר את "ממשלת השינוי", השניים משלבים כעת שוב זרועות, במהלך שגורר ביקורת חריפה בימין על כך שבנט רותם את קולותיו שוב לאותה "ברית המשרתים של עבאס".
אך למעשה, החבירה ללפיד חושפת דפוס פעולה עקבי: לאורך כל הדרך, נפתלי בנט מנסה "לרקוד על כל החתונות" מבלי לתפוס צד אידיאולוגי ברור ולשמור עליו. פעם אחר פעם הוא מנסה לרצות את כל הצדדים ולפנות לקהלים סותרים, תוך טשטוש מהו הקו הערכי שמוביל אותו. כעת, כשראש הממשלה לשעבר נערך לבחירות הקרובות ומקים את מפלגת "ביחד", הוא ממשיך לנסות לפנות לכל הכיוונים: מתוך רצון למשוך את קולות המרכז-שמאל וגם לנגוס בצד הימני של התפוח הפוליטי, הוא מעמעם את עמדותיו בסוגיות ליבה בנושא דת ומדינה (למשל: מחד גיסא אומר בנט "נחזק יהדות מקרבת" ומאידך גיסא מביע תמיכה מפורשת באפשרות להפעיל תחבורה ציבורית בשבת ובכינון נישואים אזרחיים בישראל), ונשמע כמנותק מהמציאות בענייני כלכלה (חלומות סינגפור, ודמיונות המיליון שקל עבור דירה לכל מילואימניק), תוך שהוא מתמקד בחיסול חשבונות ותקיפת יריביו, תוך הדגשת ההבדל בינו לבין בנימין נתניהו.
אם נתבונן בשותפו של בנט, יאיר לפיד, נגלה דפוסי פעולה דומים להפליא. גם לפיד מוכר כמי שמרבה להגיד דברים סותרים, לשנות את עמדותיו ולהשתמש במשפטים פופוליסטיים הנשמעים מפוצצים אך בפועל מתגלים כחלולים וריקים מתוכן
המהלך האחרון מעיד לא רק על אגו, אלא על מצוקה של ממש. בנט ראה את הסקרים, הבין שאחוז החסימה הולך ומתקרב אליו באופן מאיים (למרות הליטופים בסקרים של ערוץ 12, בנט ידע את האמת), ונאלץ לעשות מעשה מתוך פחד להימחק פוליטית. לאחר שמאמציו להעביר קולות ממחנה הימין כשלו, ולאחר שהעדפתו הראשונה לחבור לגדי איזנקוט נתקלה בהתבצרות וסירוב, הוא פנה בלית ברירה ליאיר לפיד, שמיהר להושיט לו חבל הצלה. בניסיון נואש להותיר רושם שהוא איש ימין, בנט ממשיך לשווק זאת כך לציבור, אך כאשר לרשימה כבר צורפו "קפלניסטיות" והיועץ ליאור חורב, הסיכוי שישכנע מישהו שהוא נותר נאמן למחנה האידיאולוגי שלו שווה לסיכוי שאחמד טיבי ישכנע שהוא ציוני. מה שבעבר היה ברית של מנצחים בינו לבין לפיד, נראה היום כמו "ברית של מפסידנים" מובהקת.
לא בכדי זכה האיחוד הזה לכותרות ותגובות בסגנון "מצא מין את מינו" או "הלך הזרזיר אצל העורב". אם נתבונן בשותפו של בנט, יאיר לפיד, נגלה דפוסי פעולה דומים להפליא. גם לפיד מוכר כמי שמרבה להגיד דברים סותרים, לשנות את עמדותיו ולהשתמש במשפטים פופוליסטיים הנשמעים מפוצצים אך בפועל מתגלים כחלולים וריקים מתוכן (עיין ערך "הלפיד הלילי"). קווי הדמיון הללו ממש זועקים לעין כל, וקשה לפספס שחיבור המפלגות הוא פשוט איחוד של צמד שמוכן להגיד ולעשות הכול רק כדי לשרוד פוליטית.
עבור הציונות הדתית, זוהי קריאת השכמה. מנהיגות לאומית אמיתית אינה נמדדת בפרגמטיות פוליטית, ביכולת "לרקוד על כל החתונות" על ידי עמעום עמדות. מנהיגות נמדדת בנאמנות לדרך, לעם ולתורה. מעללי בנט, מוכיחים שוב שאין תחליף למנהיגות ששורשיה נטועים עמוק בבית המדרש.