יש דברים שהאומה קובעת לדורות, בלי להבין על מה ולמה.
סיבה מקרית כלשהי שאיש כמעט לא זוכר גרמה להם לכאורה – אבל המבט אחורה מגלה שהיה פה משהו הרבה יותר גדול ממה שמישהו יכל לתפוס באותו הזמן.
כמו החיבור הנשגב של הזיכרון הכואב מכל כאב, עם העצמאות השמחה מכל שמחה.
יש המציעים להפריד. "להקל על המשפחות" הם אומרים. לאפשר לכאוב לחוד ולשמוח לחוד.
אבל האומה כולה, כמו תורה שבעל פה, קיבלה מזמן כאמת מוחלטת:
זה צמוד. זה שני פנים של אותה אמת בדיוק.
זמן שמחה לחוד, וזמן צער לחוד – ובזמנים מופלאים של דורות תחיה והתחדשות, יש שהשמחה והצער הם אחד. ממש ממש אחד.
האמת שכולנו, ממש כל אחד ואחד, מוקרבים על מזבח התחיה ונופלים יחד עם כל נופל, כבר מאה וחמישים שנה.
כי רק כך מתגלה האמת העמוקה, מתגלה לא רק כתובנה אלא כחיים מלאים ששוטפים את האומה ממנהיגיה, רבניה וקברניטיה ועד אחרון הילדים בטקסי בית הספר:
האמת שאין עצמאות בלי זכרון, והזכרון כולו עצמאות.
האמת שכולנו, ממש כל אחד ואחד, מוקרבים על מזבח התחיה ונופלים יחד עם כל נופל, כבר מאה וחמישים שנה.
ההבדל בין החייל שנפצע ונהרג, לבין חברו שעומד היום על קברו וזוכר – הוא הבדל חיצוני בלבד. הם אחד לגמרי.
ה'מזל' של מי שלא עלה על האוטובוס שהתפוצץ למי שעלה והתעלה בסערה השמימה – הוא רק מראית עין מתעתעת.
האומה כולה מוקרבת, מוסרת את נפשה, בכל יום מחדש. כולנו נפלנו כשפגעו הכדורים באהרון הרשלר הי"ד, הראשון ברשימת השמות הבלתי מסתיימת, לפני מאה וחמשים שנה כשרדף אחרי פורעים בכפר השילוח, וכולנו נפלנו עם לידור פורת הי"ד, עלם החמודות מישיבת בית אל, כשמטען התפוצץ לפני ארבעה ימים בדרום לבנון.
לא רק שנשמתם נפרדה מגופם, אלא גם פרטיותם נעלמה. הם הפכו מיד לאבן בבניינה של האומה, למדרגה שעליה עם ישראל עשה עוד צעד אחד בדרך להגשמת כל חלומותיו, כל חלומותינו
והאמת הזאת מקבלת את עומק משמעותה ברגע המעבר, והיא מוארת ממנו בכל הזיכרון ובכל השנה כולה:
כי האמת היא שכמו שאנחנו נפלנו איתם – כך וביתר שאת הם חיים איתנו.
כל מי שכדור פגע בו, כל מי שמטען קרע את גופו, כל מי שנפל על המשמרת או סתם כשחי את חייו ואויבי ישראל ביקשו את נפשו והשיגו – כל אלה עלו והתעלו. לא רק שנשמתם נפרדה מגופם, אלא גם פרטיותם נעלמה. הם הפכו מיד לאבן בבניינה של האומה, למדרגה שעליה עם ישראל עשה עוד צעד אחד בדרך להגשמת כל חלומותיו, כל חלומותינו.
האחדות הנשגבה שמופיעה בכל שנה ביום הזיכרון היא לא מקרה, היא גם לא רק תוצאה של איזה הרגל שהשתרש. היא מגלה אמת עמוקה מאוד: הזכרון והעצמאות ממסמסים ומעלימים למשך 48 שעות קדושות את כל מה שמפריד בינינו. את כל האינטרסים, כל המגזריות, התפקידים השונים של כוחות שונים באומה – הכל נעלם כשהנשמה הגדולה מופיעה. הנשמה שבה באמת אין שום דבר מלבד עם ישראל ששבע יפול וקם, ושכגודל נפילותיו ואבודנו – כך גודל תקומתו ותחייתו.
נשמותינו כרוכות בנשמתם, ואור נשמתם מאיר את חיינו, והמשך גאולתנו הוא המשמעות העמוקה של נפילתם – והוא גם עומק חייהם.
תהינה נשמותיהם צרורה בצרור החיים – כי כך ראוי להן.