שנים הורגלנו לחשוב שהעשירים הם מי שנראים עשירים:
אדם שנוסע ברולס רויס, שעונד רולקס נוצץ, שמדלג בין חופשות באירופה.
העושר, אם נאמין למנטורים שעל פי רוב משרתים את עצמם לפני שהם משרתים אותנו,
הוא תוצאה של פריצה מהירה, של רעיון גאוני, של חשיבה גרנדיוזית ושל איזה אקזיט פתאומי.
כדי להיות מיליונרים, ככה מבטיחים לכם עשרות פרסומות בבוקר ובערב לפני כל סרטון
שאתם פותחים ביוטיוב, אתם צריכים לעשות הון באמזון, להשיק קורס חדש לדייטינג או אולי
ליצור קורס לייעוץ השקעות שישבור את השוק, אבל מסתבר שבשביל להיות מיליונר באמת
בכלל לא צריך להרוויח המון כסף, ובטח שאתם לא צריכים לעבוד על החברים שלכם –
אתם צריכים לעבוד בעיקר על המידות שלכם.
מסקנות המחקר ארוך השנים של תומס סטנלי וויליאם דנקו, מחקר שבחן עשרות אלפי
מיליונרים ברחבי ארצות הברית, הראו שמיליונרים הם דווקא מי שלא התנהגו לפי
הסטראוטיפ. בספרם 'המיליונר מהדלת ממול' הם גילו שהעשירים האמיתיים אינם מי
שמתנהגים כעשירים. הם אנשים שאפשר לחלוף על פניהם במכולת בלי לדעת דבר על
מצבם.
הם אינם קונים רולקס בעשרת אלפים שקלים אלא ג'י שוק רבנים, ואינם מחזיקים ארון
בגדים מלא מותגים אלא בגדים סולידיים שנקנו במבצעים. מחציתם מעולם לא הוציאו יותר
מ-1,200 שקלים על חליפה ולא יותר מ-700 שקלים על זוג נעליים. רוב המכוניות שהם
נוסעים בהן בנות חמש שנים ויותר. רק 23% אחוזים מהם נוסעים ברכב חדש מהדגם
האחרון, ורק מיעוט זעיר מהם קונה בליסינג. והכי מעניין: רק מיעוט זניח מהם קיבל ירושה
גדולה. במילים אחרות, הם אינם נראים עשירים, ולכן הם עשירים.
המהפכה המחשבתית שהספר מחולל אינה רק הנתונים אלא ההבנה שהתרבות שלנו
מחנכת אותנו להפך הגמור. השיח על עושר מבלבל בין עושר אמיתי ובין תצוגת עושר, בין
מותגים ובין קלאס, ומציג לנו משוואה שקרית שלפיה עושר קשור לראוותנות. אבל סטנלי
ודנקו מציגים עיקרון הפוך מזה לגמרי: הדרך להיות מיליונר אמיתי אינה עוברת דרך
משכורת עצומה אלא דרך הוצאה קטנה ממנה כדי לחיות ברווחה. מי שמבזבז מהר יותר
ממה שהוא מרוויח יישאר לעולם עבד של ההוצאות שלו. מי שמחנך את עצמו לחסוך, לדחות
סיפוקים ולחיות בצניעות, הוא שיבנה לאט לאט, יום אחר יום, את החירות הכלכלית שלו.
סטנלי ודנקו גם נותנים לנו כללים איך לגדל דור שלא רק יירש הון אלא ידע ליצור אותו, וזה
כמובן רלוונטי בין שאתם בני נוער ובין שאתם הורים לילדים בכל גיל. הכללים שהם מציעים
אינם כלכליים כמו שהם קשורים לחינוך, וכפי שתבינו, הם לא ממש האינסטינקט של ההורה
הישראלי ממעמד הביניים. הנה כמה מהם:
ראשית, לעולם אל תספרו לילד שאתם עשירים. ילד שחי בתחושה שיש לו רשת ביטחון יגדל
להיות אדם שמחפש מי יציל אותו ויסגור לו את המינוס. סטף ורטהיימר, תעשיין ישראלי
שנחשב שנים לאחר מעשירי ישראל והיה ברשותו אחד מאוספי המכוניות הכי גדולים בארץ,
סיפר פעם כי הוא אינו מוכן לתת לילדים שלו לנסוע אף אחת מהן, וגם אינו מוכן לקנות להם
רכב משלהם. לעומת זאת הוא עודד אותם לעבוד ואמר שהוא מוכן לשים לו שקל תמורת כל
שקל שהילד ירוויח, אבל לעולם לא ייתן לו מתנות כי הוא בן של מיליארדר. ואכן, העובדה
שבנו איתן ז"ל ניהל אימפריה תעשייתית היא תוצאה ישירה של התפיסה הזאת: צניעות,
יוזמה וקשיחות שנבנתה בעבודה קשה ולא התקבלה במתנה.
שנית, למדו את הילדים משמעת עצמית וחסכנות. תכניסו את זה לשיח בבית. משמעת
עצמית מגיל צעיר היא שם המשחק. שלישית, לא נותנים כסף לילדים לפני גיל ארבעים.
אפשר לעזור בקניית דירה, אך לא לסגור מינוס ולא להציף במתנות, כי מי שמתרגל
שההורים הם כיס עמוק לעולם לא ילמד להתנהל נכון ועל פי תקציב ברור. ורביעית, המעיטו
בשיח לגבי פריטים שילד מסוים יקבל במתנה או בדיבורים על ירושה עתידית. כשמדובר
בכסף הבטחות בעל פה ודיבורים על ירושות יוצרים מתח, קנאה וסכסוכים. הכול חייב להיות
כתוב ומנוהל, רצוי על ידי עורך דין חיצוני.
בסופו של דבר כשניסו החוקרים להגדיר את המפתח העקרוני לעושר בין-דורי הם סיכמו
זאת בשלוש מילים, בכותרת אחד הפרקים שבספר: "חסכנות, חסכנות, חסכנות".
כאן בדיוק מתחברת התאוריה החברתית של אחד מגדולי מדעני המדינה והחברה, מקס ובר,
שטען שבבסיס הצמיחה האמריקאית ניצב אתוס נוצרי פרוטסטנטי של משמעת, ריסון עצמי
וחסכנות. ובר טען שהאתוס הפרוטסטנטי (בעיקר בגרסתו הקלוויניסטית) יצר תודעה דתית
הרואה בהצלחה בעולם הזה סימן להיותו של אדם "שנבחר על ידי א-לוהים" להגיע לגן עדן.
האתוס הזה שרד גם בלבוש חילוני כשהצבירה האיטית והסגפנית של הון הפכה לערך רוחני
ללא הקשר לדת, ובכך הניח את היסוד לתרבות הקפיטליסטית המודרנית.
הספר הזה, שלכאורה עוסק במספרים, מוכיח את טענתו: האמריקאי החסכן יצר את ההון
ואת שוק ההון. סטנלי ודנקו רק מוסיפים: מי שמתרגל לחיות מתחת להכנסה שלו, מי שהופך
את החסכנות לאתוס, נעשה עם הזמן מיליונר. הדרך לעושר אינה עוברת בהכרח דרך
הכנסה גבוהה אלא דרך ויתורים קטנים שחוזרים על עצמם יום אחר יום.
עשר בשביל שתתעשר
במבט רחב מפתיע לגלות שהכללים הללו ותודעת השפע הזאת אינם חדשים כלל ואינם
נחלתם של נוצרים; היהדות הקדימה אותם באלפי שנים, והיא המקור שלהם, שממנו העתיקו
את הגותם. העיקרון ההלכתי "עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר", שפוקד עלינו לתת מעשרות מן
ההכנסות שלנו, איננו הבטחה מיסטית אלא הלכה שיוצרת את התודעה שלנו כלפי שפע
ועושר. הוא מלמד אותנו שאיננו בעליו המוחלטים של כספנו. חלק מן ההכנסה נועד לאחרים,
ולכן אין אפשרות מוסרית לבזבז את כולה על עצמנו.
אדם שמתחיל את החודש במעשר לומד לשלוט בדחפים לפני שהם שולטים בו. הוא לומד
שתקציב אינו האויב אלא המסגרת שאפשר לחיות בה בחופש. היהדות, שבניגוד לנצרות,
ששמה את הדגש על העולם הבא, מדברת על עבודה בעולם הזה, ואינה מגדירה הצלחה
לפי הפגנת עושר אלא לפי מידה טובה. אין מבט רע על כסף או על החומר; הוא כלי טוב כדי
להביא לשפע בעולם. הרבה מאוד מתעשרים מעידים שלפני השינוי הכלכלי הגיע שינוי
תודעתי, מבט חדש על כסף. האם כסף הוא דבר טמא? אם אתם רוצים להיות יהודים טובים,
כדאי לחשוב שוב. כסף הוא כלי ליצירת ברכה, שפע, עולם גשמי מתוקן.
וכאן מגיעה השורה התחתונה של הספר, שמתכתבת עם האתיקה התורנית: עושר אמיתי
אינו תוצאה של גאונות פיננסית אלא של אופי. המיליונרים מהדלת ממול אינם אנשים
שהרוויחו המון אלא אנשים שלא בזבזו את מה שהרוויחו. הם בנו הון מתוך איפוק, אחריות,
רגש של שליחות והבנה שהחופש יקר יותר מראוותנות. לכן ייתכן שכל הספר הזה אינו אלא
פירוש מודרני למשפט עתיק: איזהו העשיר, השמח בחלקו. לא מי שמוותר על חלומות אלא
מי שמכוון אותם כך שלא ישעבדו אותו. מי שמבין שעושר מתחיל לא בשורה בבנק אלא
בתודעה שמאפשרת להחזיק בו בלי לאבד את נפשו.
כדי להבין לעומק מהי תודעת עושר שאינה תלויה בהון התחלתי אני חוזר תמיד לסיפורו של
סבי, עמנואל דורנשטיין ז"ל. כמו ניצולי שואה רבים, כשהוא הגיע לארץ אחרי המלחמה לא
היה לו דבר, בוודאי לא אחים, הורים או גב כלכלי. הוא עבד כל חייו בשלוש עבודות מן
הבוקר ועד הערב וחי בצניעות שלא באה מתוך ההכרח. הוא חסך כל פרוטה לא מתוך חרדה
אלא מתוך תחושת אחריות. הוא לא קנה מותגים, לא בזבז על מה שאינו נחוץ ולא האמין
שהצגה חיצונית תעשה רושם על אחרים. אבל דווקא משום כך כשהגיע לגיל זקנה, הייתה בו
נדיבות גדולה. אותנו, הנכדים, הוא יכול לקחת למסעדות ולפינוקים.
גם בשנותיו האחרונות הוא לא היה בזבזן גדול. היה בו משהו יהודי ופשוט שהפנים את ערך
הצניעות, ולכן גם זכה לרווחה כלכלית. שנים לאחר מכן, כשראיתי את הנתונים של הספר
הזה, הבנתי שהוא היה המיליונר מהדלת ממול עוד לפני שכתבו את המונח הזה.
לא בגלל הסטראט-אפ שעשה אלא בגלל התודעה שחי בה את החיים. ממש כדברי חכמינו במשנה:
איזהו העשיר? השמח בחלקו.