המציאות ברחוב הערבי מזמן חצתה את גבולות הפלילי והפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. אך מאחורי הקלעים מתנהל קרב לא פחות יצרי בין הדרג המקצועי האמון על המלחמה בפשע לבין המערכת המשפטית. במוקד: רואי כחלון, ראש המטה למלחמה בפשיעה בחברה הערבית, שמוצא את עצמו שוב ושוב מול דלת סגורה.
זעקת הדרג המקצועי: "מצב חירום אכיפתי"
במכתב חסר תקדים בחריפותו מחודש נובמבר האחרון – שהיה למעשה הפנייה הרביעית שלו בנושא תוך פחות משנה – הניח כחלון על שולחנה של גלי בהרב מיארה תמונת מצב מזעזעת. הוא לא דיבר על "עבריינות", הוא דיבר על מלחמה.
כחלון פירט במכתבו את חציית הקווים האדומים שהפכה לשגרה:
-
נשק שובר שוויון: שימוש ברחפני חבלה, ירי טילים והנחת מטעני נפץ בלב שכונות אזרחיות.
-
פגיעה בסמלי שלטון: איומים על חיי מנהלים במערכות האכיפה, פגיעה בתשתיות לאומיות והצתת מוסדות חינוך.
-
חיסולים באור יום: תעוזה שנובעת מתחושת חסינות מוחלטת של ארגוני הפשע.
הדרישות של כחלון היו ברורות וחד-משמעיות:
-
שינוי סטטוס משפטי: להגדיר את ארגוני הפשיעה כארגוני טרור לכל דבר ועניין, כפי שהנחה ראש הממשלה.
-
הכרזה על מצב חירום: מעבר למודל עבודה של חירום אכיפתי המאפשר כלים דרסטיים יותר.
-
ניהול שבועי: כינוס קבוע של "צוות-העל" בראשות היועמ"שית כדי לעקוב מקרוב אחר הביצוע.
-
שילוב הדרג המקצועי: צירופו של כחלון לישיבות אלו כדי להבטיח תיאום ממשלתי.
למרות חומרת המצב, התחושה במשרד ראש הממשלה היא שהיועמ"שית "מנפנפת" את הדרישות הללו. השיתוק הזה, כך טוען הדרג המקצועי, מעניק רוח גבית לארגוני הפשע שמבינים שהמערכת המשפטית עדיין פועלת בכלים של "ימי שלום" בזמן שבשטח משתוללת אינתיפאדה פלילית.
האכיפה עולה, אך הדם ממשיך לזרום
הנתונים מראים שדווקא תחת השר בן גביר, המשטרה הגבירה הילוך. בשנת 2023 נרשמה עלייה של כ-12% בהגשת כתבי אישום בעבירות נשק, וזינוק דרמטי בחילוט רכוש וכספים (1.3 מיליארד ש"ח). אך למרות האכיפה המוגברת, מספר הנרצחים נותר יציב ומדמם.
כאן טמון המחדל הכפול: המחדל המשפטי של היועמ"שית שמסרבת לתת למשטרה כלים של "מלחמה בטרור", ומנגד – המחדל החברתי-הנהגתי של החברה הערבית עצמה.
הסרטן הפנימי וקשר השתיקה
אי אפשר לנתק את הכישלון של המערכת מהכישלון של החברה. בעוד שחברי הכנסת הערבים ממהרים להאשים את הממשלה ואת המשטרה ב"גזענות" או ב"הזנחה", הם נמנעים מלבצע חשבון נפש פנימי.
"הבעיה הבסיסית היא בתוכנו", אמר באומץ איברהים חצארמה, ראש מועצת בעינה נוג׳יראת. הוא הניח את האצבע על הנקודה הכואבת: הפשע אינו בעיה של "המגזר הערבי" כולו, אלא מרוכז ברובו המוחלט בחברה המוסלמית והבדואית (כ-95% מנפגעי הירי), בעוד שאצל הדרוזים והנוצרים התופעה כמעט לא קיימת.
הנהגת המגזר לא רק שאינה מוקיעה את התופעה באופן אפקטיבי, אלא לעיתים אף מתדלקת את האנטגוניזם כלפי המשטרה. התוצאה היא שיעור פיענוח נמוך להחריד (כ-16%-18%), לא בגלל חוסר יכולת של המשטרה, אלא בשל חוסר שיתוף פעולה מוחלט של האוכלוסייה. כאשר 77% מהרציחות קורות במרחב הציבורי ולאיש "אין מה להגיד" לחוקרים, הפושעים הם המנצחים הגדולים.
